איך הפך "שור אויבך" ל"חמור אחיך"?
האם המוסר שלנו תלוי במצב הרוח החברתי, או שישנם ערכי יסוד שאינם ניתנים לערעור גם בשיאה של שנאה?
השוואת הציווי על השבת אבידה המופיע בפרשת משפטים לבין הציווי שבספר דברים, חושף את סוד ההתבגרות של עם ישראל.
כשהתורה מדברת על "שור אויבך" בפרשת משפטים, היא פוגשת אותנו בנקודת המינימום – עם של עבדים שיצא ממצרים ואדם ש"פגע", נתקל, במקרה בשור שונאו ברחוב.
בנקודה הזאת בהיסטוריה, האיבה עודנה חיה, ולכן התורה מציבה דרישה בסיסית: אל תיתן לכעס שלך להחריב את הסדר החברתי. השבת השור אינה מחווה של אהבה, אלא שמירה על חוקי מוסר בסיסיים גם בתוך הסכסוך; דרישה לעצור את האוטומט של הנקמה, גם אם הוא אויב.
אבל אחרי מסע של ארבעים שנה במדבר, העם מתבגר והקומות בנפש נבנות. האויב הופך ל"אחיך", והראייה המקרית הופכת לאחריות אקטיבית.
לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ:
כאן כבר לא מחכים להיתקל בבהמה בטעות; כאן נדרשת "ראייה" מרחוק – כזו שלא מאפשרת להתעלם. זהו המעבר המפעים ממוסר של חוזה חברתי קר למוסר של ערבות עמוקה.
נקודה למחשבה:
מיומנות ה"עזיבה": למה התורה מצווה עלינו "לעזוב" (לפרוק) את המשא יחד עם השונא? האם המטרה היא רק להציל את החמור, או שמא הטיפול המשותף בבהמה הוא הדרך היחידה לפרוק את המשא הכבד שיושב על הלב של שנינו?
