תיאור בלשון עבר ביחס לפעולה שעדיין לא התקיימה עשויה להצביע על הוודאות שהדבר אכן עומד להתרחש. המחשה: עפרון אומר לאברהם: "הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ" (בראשית כ"ג, י"א). בדבריו הוא מתייחס אל השדה והמערה כמי שכבר ניתנו - בלשון עבר, אף על פי שהם עדיין לא ניתנו. שימוש בלשון עבר יתפרש כאמירה: 'ראה את הנושא סגור, וכאילו כבר ניתנו'. כתגובה, עונה לו אברהם באותה מטבע לשון, ומתייחס גם הוא אל הכסף כאילו כבר ניתן: "נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה, קַח מִמֶּנִּי" [שם כ"ג, י"ג).
'ויבא קין' - פועל קודם לציון השם - בחירה מוגבלת ('הרגליים מובילות'). 'והבל הביא' - הזהות במעגל ראשון. בחירה משמעותית של הבל.
מילת היחס 'את', מחליפה פעמים רבות את המילה 'עם'. בהתאם: 'יוסף היה רועה את אחיו בצאן', פירושו - "היה רועה עם אחיו בצאן". בשונה מהלשון 'עם', לשון 'את' מורה על חוסר השיתוף שהיה ביניהם, על נתק בין הלבבות.
איזכור גילו של אדם במקרא, כמו אומר - הסיפור המתואר קשור לגילו. דוגמא: "יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה" - אילו היה יוסף בגיל אחר - היו האירועים מתנהלים באופן אחר.
כשמופיע השם 'יעקב' - המיקוד הוא בהיבט האישי, הטבעי או הלאומי. כשמופיע השם 'ישראל' המיקוד הוא בזהות וביעוד.
כאשר קיימות שתי נקודות ציון בפרק או בהתרחשות, מקופלת בהן הזמנה ללומד לזהות את ליבו של התהליך המחולל את המעבר מנקודה אחת לחברתה.
