רגע הלידה הוא המפגש העוצמתי ביותר עם אינסוף, אך דווקא שם מופיעה ה"טומאה". טומאה אינה לכלוך, אלא עדות לנסיגה: אור החיים העצום שפיעם בתוך האם יוצא כעת אל העולם, ובמקום שהיה מלא – נפער חלל.
ככל שהאור שהסתלק היה גדול יותר, כך הריק שנשאר עמוק יותר. הטומאה היא הדרך של התורה לסמן את ה"וואקום" הרוחני הזה, את רעידת האדמה שמתרחשת בנפש כשאנרגיית חיים כבירה שהייתה חלק ממך הופכת לישות נפרדת.
ההבדל בין לידת זכר לנקבה חושף את עומק השוני בין שני כוחות החיים הללו. כשהאם יולדת בת, היא מביאה לעולם את מי שתהיה בעצמה "אם כל חי", כלי שנועד להכיל בתוכו חיים חדשים. לכן, הריק שנפער בלידת נקבה הוא כפול – זהו חלל של כלי שבתוכו מונח פוטנציאל לכלי נוסף.
זמן הטומאה הכפול בלידת בת אינו מעיד על נחיתות, אלא על עוצמת החיים המורכבת שהסתלקה מהגוף, ומחייבת זמן התכנסות ארוך יותר כדי לשוב ולבנות את הכלי האמהי.
נקודה למחשבה:
אור וריק: האם אתה מזהה בחייך שדווקא במקומות שבהם אתה מרגיש ריקנות גדולה ("טומאה"), שם שכן קודם לכן האור הכי גדול?
רוצים לקבל מידי שבוע עדכונים ומאמרים? הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ השקטה 'מתורתו של הרב שמעון'
