הפתיחה של מגילת רות חושפת בפנינו תמונה על מצב העם בתקופת "שפו השופטים", ועל הפערים בין הדורות שהביאו למשבר ממנו נולד בית דוד. בחמשת הפסוקים הראשונים, התורה אינה רק מתארת כרונולוגיה של רעב ועזיבה, אלא דורשת מאיתנו הקשבה דרוכה לכל מילה, כי שם מסתתר הסיפור האמיתי של המלכות.
המילה "ויהי" אינה רק פתיחה טכנית; היא הזמנה להוויה שלמה, במקרה שלנו הזמנה למרחב תודעתי של צמצום וצער שבו הדור מוצא את עצמו לכוד ללא הנהגה וללא הובלה. אנו פוגשים את "ימי שפוט השופטים" ומגלים שיטה שבה אין אחריות מערכתית, שבה המנהיג הוא רק פונקציה זמנית שחורצת דין ושבה לביתה, מותירה את העם במציאות מפורקת של "איש לנחלתו".
בתוך השבר הזה פוסע אלימלך, אדם ששמו מקפל בתוכו את המושג הכי נעלה של "אלי תבוא מלך", אך כשההוויה סוגרת עליו הוא בוחר בנסיגה. הוא עוזב את בית לחם יהודה, את המרכז של האחריות הלאומית, לטובת שדה מואב – מקום של ניכור וזרות שבו עם ישראל מצווה להתרחק. כאן נחשף הפער הכואב בין הדורות: אב שחולם על מלכות ואם המייצגת נעימות, ומולם בנים ששמותיהם, מחלון וכליון (או יואש ושרף ע"פ דברי הימים), מבטאים חולי, ייאוש וכליה. השמות הללו, המתפרשים במסורת כמי ש"נתחייבו שריפה" או "נתייאשו מן הגאולה", מספרים את סיפורו של דור שאיבד את הקשר לרצף הלאומי ומוצא את עצמו מתכלה בשדות זרים.
המגילה מזמינה אותנו להקשיב לשתיקה שבתוך המילים, בניגוד למגילת אסתר שם ה"מספר יודע-הכל" חושף בפנינו את מחשבות ורגשות הגיבורים, במגילת רות העומק וכמוסות הלב מתחבאים בין המילים.
