פער גדול קיים בין ציווי ה' על הבכור, לבין ציוויו לעם על ידי משה. מבט על נבואת משה ושתי נקודות מבט על מצוות הבכור.
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות יג, א-ב). במילים אלו פונה ה' אל משה ומצווה אותו על קדושת הבכורות. בעקבות הציווי פונה משה אל העם. אילו התבקשנו לדמיין מהו תוכן דיבורו אליהם, דומה שהיינו מציירים הלימה בין הציווי המקורי לבין ציוויו של משה. באופן מפתיע, משה פותח בנאום היסטורי, מתאר את עתידו של העם, ומשלב בו שורה של מצוות: חמץ ומצה, הגדה לבן, אות על היד וזיכרון בין העיניים. רק בסיומו הוא שב ומצווה על הבכורות. הפתעה צפויה גם בתוכן הציווי על הבכור, השונה כל כך מצורתו המקורית:
וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ. וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה'. וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה (שם, יב-טז).
ה' ציווה על קידוש בכורות ואילו משה מוסיף לו עיתוי – בעקבות הכניסה לארץ; ה' דיבר על 'קידוש' ומשה מדבר על העברה ועל פדיון. הבדלים רבים נוספים מבחינים בין צו ה' לבין תרגומו על ידי משה. מה מקופל בפערים אלו? מה בין מבט א-להים על הבכור לבין מבטו של משה עליו?
נקדים ונאמר: עצם קיומם של פערים מעין אלו, הוא אחד הצירים המרתקים, היפים והעמוקים במקרא. בכל מקום בו מתואר ציווי א-להי ולצידו מתואר מימושו, קיים פער משמעותי ביניהם. כשאין פער, אין צורך לחזור ולתאר את הסיפור. די לומר את הציווי, ולאחריו "וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה" (שמות יז, ו) או "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (במדבר יד, לט). חזרה על המימוש כמוה כהזמנה להקשבה, וכשבאים להקשיב מגלים פערים שלא יאומנו. נביאים שמעו את דבר א-להים בטהרתו, אך הוא לא מִלא את החלל. א-להים פינה להם מקום, והזמין אותם לומר את דברם.
מנוע לעתיד
כך פותח משה את נאומו: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שם, ג), כלומר – 'זה עתה יצאתם ממצרים', 'הוציאו יומנים וסמנו יום זה כיום היסטורי'. ומהו הדבר אותו עליהם לזכור? את האצבע הוא מניח על חוזק ידו של א-להים: "כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה" (שם). לא בכוחכם יצאתם ממצרים, אומר להם משה, כי אם מכוח יד א-להים חזקה שחוללה והביאה אתכם עד הלום. מכאן ועד סוף הפרשייה הוא משרטט תהליך היסטורי, בו כניסה לארץ, צמיחה והתפתחות, ואליו נלווית שורת מצוות שנושאן הוא 'יד ה' החזקה'. שיאו של התהליך הוא בפדיון הבכור החותם את הפרשייה.
מה מביא את משה לדבר על יד ה' חזקה, שעה שא-להים ציווה אותו על קדושת הבכור?
מצוות הבכור מתייחסת לחיים חדשים הבאים לעולם, והיא מצביעה על הקשר הקיים בין הא-להי לאנושי בתהליך יצירתם. בהתאם לכך, א-להים מזמן את העם אל החלק הא-להי המגולם בראשית החיים, והוא מצווה אותם לקדשו – כי 'לי הוא'.
ומנגד – משה מפנים את דבר קיומו של החלק הא-להי, אך הוא הולך צעד נוסף קדימה, מבקש לתת לו ביטוי משמעותי במציאות. לא בנוכחות הא-להי והמקודש הוא מתמקד, כי אם בהשלכותיו על מעגלי החיים בהם הוא נתון. 'ביום זה יצאתם ממצרים ביד חזקה', הוא אומר לעם, ומצביע על חלקו של א-להים בהתרחשות. 'יד חזקה' תתפרש כפעולה חזקה של א-להים, המניעה את המציאות, ומחוללת בה מעבר למה שהטבע היה מחולל. משל לאב האוחז בבנו ביד חזקה והולך עמו, בדרך ובקצב המוכתבים על ידי האב. הבן מניע רגליו, משתף פעולה, אך ללא נוכחות האב הוא לא היה מגיע אל ייעדו. נוכחות הא-ל ביצירת החיים תשמש מעתה מנוע לתהליך העומד כעת לפתחכם: הכניסה לארץ והקורות אתכם בה.
נקודת מבט זו, בה משתקפת מידת האחריות שהייתה למשה, נותנת את אותותיה על התהליך כולו, והיא עשויה לתת פשר לצביונה המחודש של מצוות הבכורות.
מבט אנושי
מה בין הבכור עליו מצווה א-להים לבין הבכור בתפישת משה? א-להים מצווה לקדש בכור כמות שהוא, בשל היותו ראשית, וכמי שמשויך אל ה'. אביו של הבכור אינו מהווה נושא, אחיו אינם נזכרים, וגבול לא מוצב למידת שיוכו אל הקודש. והנה בא משה ומייצר לו הקשרים: בדבריו הוא פונה אל בעליה של הבהמה, אל האב הפודה את בנו, וגם הבהמה, אמו של הוולד נוטלת חלק בסיפור; תחת הקידוש המהותני, הוא מדבר על מעבר מרשות לרשות או על פדיון, המשיב את הבכור אל חיק המציאות; בניגוד להתמקדות הראשונה בבכור כשלעצמו, בדברי משה הוא משויך אל כלל הבנים: "וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה". הווה אומר: הבכור הוא חלק ממשפחה, אליה הוא שב בפדיונו, והיא המשמשת מושא להתרחשות כולה.
מבט זה על נאום משה הינו קצה חוט בהבנת ההבדל הקיים בין מילים היוצאות מפי הגבורה, לבין מילים היוצאות מפיו ומליבו של משה. הראשונות מגלמות מבט גבוה, ממרומים, ואל האחרונות מצורפת נקודת מבט אנושית, המזמנת בעצם קיומה את התורה אל המחוזות העמוקים של החיים.
