כשאלוהים מחכה שנגיד לו "לא"
ברגע המפץ של חטא העגל, המילים הא-לוהיות שנורות לעבר משה נשמעות כגזר דין סופי: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם". על פני השטח, זהו קולו של הדין המוחלט, סגירה של הדלת בפני כל אפשרות של חסד. לו משה היה רק "צייתן" של טקסט גלוי, הוא היה נסוג הצידה ונותן לאש לכלות את הכל.
אבל כאן נחשפת גדלותו של משה כ"מקשיב" – הוא לא שומע רק את הזעם, הוא שומע את הסדק. במילים "הַנִּיחָה לִּי", משה מזהה הזמנה נסתרת. הוא מבין שאם א-לוהים מבקש רשות לכעוס, הרי שהוא בעצם מחזיק את הדלת פתוחה. בתוך השפה של הדין, משה שומע דופק של רחמים שמחכה שמישהו יקום, יתייצב בפרץ ויעצור אותו. הוא מבין שא-לוהים מצמצם את נוכחותו כדי לפנות מקום לאחריות האנושית שתתעורר.
ההקשבה הזו היא הרגע שבו נולדת התורה שבעל פה. משה מבין שהרצון הא-לוהי האמיתי אינו מסתכם באות הכתובה או בדיבור המפורש, אלא הוא מהדהד ברווחים שבין המילים. התפקיד שלנו הוא לא רק לשנן את מה שנאמר, אלא לפתח "אוזן פנימית" שמסוגלת לפענח את חפץ הלב הא-לוהי, גם כשהוא מתחפש למילים קשות, ולתרגם אותו למציאות של חיים וחמלה.
*נקודה למחשבה*
האם אנחנו מעזים להביא את הקול האנושי שלנו לתוך המפגש עם ההלכה והמסורת?
*רוצים לקבל מידי שבוע עדכונים ומאמרים? הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ השקטה 'מתורתו של הרב שמעון'* https://chat.whatsapp.com/LXmAKrSgcy95VWp1V3jsZ3
לתרומות לאתר חיבורים:
השימוש ב-PayBox חינם!
לחיצה לתרומה:
https://links.payboxapp.com/4oQDA6FXLUb
