ַשיעור 6 – ויֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים: כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ… (יג-יד)
שלוש אמירות מטיח מרדכי באסתר: א. את מדמה בעצמך להימלט בית המלך ולהינצל כשכל אחיך יהרגו. ב. אם החרש תחרישי רווח והצלה יבוא ממקום אחר. ג. את ובית אביך תאבדו. כיצד עשויה אסתר להגיב על דברים קשים אלו? בכאב על המציאות בה היא נתונה, באכזבה ואולי בכעס על ניתוחו הנוקב של בן דודה? לא רק הקורא עוצר ומזדהה, גם מרדכי נעצר, שוהה והולך צעד נוסף:
… וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת (יד)
מילים אלו מספרות על תנועת נפש חדשה אליה הגיע מרדכי. "וּמִי יוֹדֵעַ" הוא אומר ומדבר על השליחות שאולי קיימת במקום הלא נורמאלי אליו נקלעה אסתר. במילים אלו הוא מזמין אותה למקום חדש, בהעניקו פשר ומשמעות למה שהיה ולמה שיהיה.
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי: לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְזלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי (טו-טז)
אסתר משיבה אל מרדכי. המילה "לְהָשִׁיב" מספרת על תקשורת והיא גם מספרת על שיבתה אליו. העימות ביניהם הסתיים. זהו רגע גדול ממנו תצא אסתר אל המקומות המשמעותיים ביותר. אסתר חוזרת אל זהותה וכמו מודיעה עתה 'אני יהודיה'.
"לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן"
– צעד ראשון הוא ליצור אחדות מוחשית של כל קהילת היהודים בשושן. "וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם" – היפך טענת מרדכי אליה, "אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט", אסתר נוטלת על עצמה אחריות וגם קוראת לאחרים לערבות ולהתמסרות. "גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן" – לא מסתבר שהנערות הן יהודיות ופירוש הדבר שהיא מביאה את האירוע, כמו גם את מהפכת הזהות שהיא עוברת, אל תוך הארמון. "וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת" – בעזרת החיבורים הרבים שהזכירה – יהודי שושן, הערבות הגדולה וגם הנערות אשר עמה – תעז אסתר לבוא אל המלך שלא כדת. "וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" – אם אתבע למסור את נפשי, אמסור.
וַיַּעֲבֹר מָרְדָּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר: (יז)
כאן מתהפכות היוצרות ומעתה ואילך יעשה מרדכי "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר". מכאן ואילך המפתחות יהיו בידיה של אסתר, עליה לקחת אחריות ועל מרדכי מוטלת המשימה למלא אחר בקשותיה, לסייע מבחוץ במה שיוכל. אסתר הגיעה אל מקום חדש: אל ההזדמנות המקופלת במילים "וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת". מקומה בארמון הופך מעתה להיות מקום שליחות ולשם היא הולכת. הביטוי "וַיַּעֲבֹר מָרְדָּכָי" בא גם הוא לתאר עמדה נפשית. מרדכי עובר ממקום למקום ומתייצב בעמדה חדשה נוכח אסתר. הביטוי למקומו החדש יהיה בהמשכו של הפסוק, "וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר".
