מהמזבח למנורה: כשאלוהים מפנה מקום לאדם
פסוקי השיא של חנוכת המשכן מעמידים אותנו מול מחזה מטלטל: אש יוצאת מלפני ה' ואוכלת את הקרבנות על המזבח. זהו רגע של התבטלות מוחלטת; המזבח הוא "רשות גבוה", מובלעת אלוקית שאינה כפופה לחוקי הטבע, שבה חיי הקורבן בטלים ומועברים כליל לאל. האדם מביא את "שלו" אל המקום בו מתגלה אלוהים, והאש היורדת היא החותמת האלוקית המאשרת את הקרבן.
אך המבט על ארבע חנוכות המשכן והמקדש לאורך ההיסטוריה מגלה תהליך עמוק של הבשלה שבמהלכו המוקד עובר מהשמים אל הארץ.
בעוד שבמשכן האש יורדת באופן פלאי מהשמים, בחנוכת הבית הראשון שלמה המלך כבר מקדים תפילה אנושית לירידת האש(דברי הימים ב' פרק ז' א'-ד') . בבית שני, האש אינה יורדת משמים אלא מתלקחת ישירות על המזבח מתוך תהליך טבעי של התבהרות השמים, והעם מגיב לא בהתבטלות אלא בשירה ובהלל – ביטוי להעצמה אנושית ולשותפות פעילה.
השיא מגיע בחנוכה הרביעית, בימי החשמונאים. כאן המוקד זז מהמזבח, המייצג את תקופת ה"ילדות" של העולם וההתבטלות, אל המנורה המסמלת חכמה, בהירות ועשייה אנושית. במנורה, השכינה אינה שורה באש אוכלת אלא באור מאיר, בשמן מעשה ידי אדם. זהו המעבר מצינור הנבואה לצינור החכמה ולתורה שבעל פה: אלוהים מפנה מקום בחלל העולם, ומזמין אותנו ליצור, להחכים וליטול את האחריות על האור.
*נקודה למחשבה:*
האם אנחנו מחפשים עבודת ה' של "אש אוכלת" ומופתים, או עבודת ה' של "אור מאיר" וחכמה אנושית?
רוצים לקבל מידי שבוע עדכונים ומאמרים? הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ השקטה 'מתורתו של הרב שמעון'
