'מאי מחיצה?' מסע מושגי, מן המחיצה ועד מערכת השכנות

מבוא
מאמר זה ממחיש דרך בלימוד גמרא. כמה הנחות יסוד משוקעות בה: התלמוד הוא יצירה העוסקת בחוקים ובמשפטים, אך לא פחות מכך – בערכים ומהויות; שפת התלמוד היא שפה פולמוסית, אלא שמאחורי כל שלב בגמרא, עומדת הנחת יסוד, ערך או תפישת עולם. הקשבה לאלו מפגישה לומד בשיח העוסק בשאלות המשמעותיות ביותר בתחום הנדון בה; בהתאמה – משתקפים הערכים ושאלות הקיום בהלכה התלמודית. מהם היא ניזונת, ובהם צפונים עומקיה.
תנאי להיחשף לכל אלו, הוא בהכרה בתלמוד כיצירת מופת ספרותית. בניגוד לצורת כתיבה בה כלי ההבעה הוא השפה הגלויה, יצירה ספרותית מתאפיינת בעובדה שהיא מעמידה לרשות היוצר כלי הבעה רבים, המאפשרים לו לשתף את הקורא / לומד במחשבותיו ובתפישת עולמו.

משנה.
השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר – בונין את הכותל באמצע.
מקום שנהגו לבנות גויל, גזית, כפיסין, לבינין – בונין, הכל כמנהג המדינה.
בגויל – זה נותן ג' טפחים וזה נותן ג' טפחים;
בגזית – זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה;
בכפיסין – זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים;
בלבינין – זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה.
לפיכך, אם נפל הכותל – המקום והאבנים של שניהם

וכן בגינה,
מקום שנהגו לגדור – מחייבין אותו;

אבל בבקעה,
מקום שנהגו שלא לגדור – אין מחייבין אותו, אלא אם רצה, כונס לתוך שלו ובונה ועושה חזית
מבחוץ. לפיכך, אם נפל הכותל – המקום והאבנים שלו.
אם עשו מדעת שניהם – בונין את הכותל באמצע ועושין חזית מכאן ומכאן. לפיכך, אם נפל הכ �ו
תל – המקום והאבנים של שניהם.

גמרא.
סברוה מאי מחיצה? גודא,
כדתניא: מחיצת הכרם שנפרצה – אומר לו גדור, חזרה ונפרצה – אומר לו גדור, נתיאש הימנה
ולא גדרה – ה"ז קידש וחייב באחריותה. טעמא דרצו, הא לא רצו – אין מחייבין אותו, אלמא: היזק
ראיה לאו שמיה היזק.
ואימא: מחיצה – פלוגתא, כדכתיב: ותהי מחצת העדה, וכיון דרצו – בונין את הכותל בעל כרחו,
אלמא: היזק ראיה שמיה היזק! אי הכי, האי שרצו לעשות מחיצה, שרצו לחצות מבעי ליה!
אלא מאי? גודא, בונין את הכותל, בונין אותו מבעי ליה! אי תנא אותו, הוה אמינא במסיפס
בעלמא, קמ"ל כותל.
בונין את הכותל באמצע וכו'. פשיטא! לא צריכא, דקדים חד ורצייה לחבריה, מהו דתימא מצי
א"ל: כי איתרצאי לך – באוירא, בתשמישתא לא איתרצאי לך, קמ"ל.
קריאה ראשונית בסוגיה
ראשית חכמה תהיה בקריאה במשנה וביחידת הגמרא שבעקבותיה. הקריאה תלווה בפרשנות בסיסית, פשטנית במידה רבה. המטרה – מפגש ראשוני עם הסוגיה, היכרות עם השפה, והכרה של מונחי היסוד שבה.

המשנה פותחת בתיאור מציאות: "השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר". תיאור זה מקפל בתוכו מצב נתון, ומצב רצוי. המצב הנתון הוא של שני שכנים שביניהם חצר, ובה הם שותפים. מצב זה עומד להשתנות כתוצאה מרצונם בקיומה של מחיצה ביניהם. רצון זה מקפל בתוכו שני שלבים:
הראשון: רצונם לפרק את שותפותם בחצר (שלב זה אינו מתואר באופן מפורש במשנה). השני: רצונם להעמיד מחיצה בחצר – ביניהם.
שלב נוסף במשנה הוא שלב ההלכה. פתיחתו היא בציון חובתם של השניים לבנות מחיצה / כותל ביניהם ("בונין את הכותל באמצע"), המשכו – בציון מנהגי בנייה שונים, ובהצבעה על "מנהג המדינה" כמכריע בסוג הכותל ובמידותיו.
השלב החותם את המשנה נפתח בביטוי "לפיכך", ובעקבותיו קביעה המעצימה את ההלכה הקודמת לה: אם כותל מעין זה ייפול, בית הדין יניח שהכותל נבנה בהתאם להלכה הכתובה בפתיחה למשנה – ככותל השותפים, ולא יאפשר לאחד מהם לטעון שהוא בנהו לבדו.

גמרא:
גמ'. סברוה מאי מחיצה?
הגמרא פותחת בשאלה לשונית – מהו פשר המילה "מחיצה" הנזכרת במשנה?
בתשובתה היא מצביעה על שתי הבנות אפשריות.
הבנה ראשונה:
גודא.
כדתניא: מחיצת הכרם שנפרצה – אומר לו גדור, חזרה ונפרצה – אומר לו גדור,
נתיאש הימנה ולא גדרה – הר זה קידש וחייב באחריותה;
פרשנות ראשונה המוצעת בגמרא למילה "מחיצה" היא – "גודא", שפירושה הוא מחיצה פיזית, או גדר 1 . פרשנות זו נתמכת במובאה מן התוספתא:
בעקבות הצעה זו, חוזרת הגמרא אל לשון המשנה: "השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר, בונין את הכותל באמצע… הכל כמנהג המדינה", וכך היא תתפרש: שני שכנים שרצו לבנות מחיצה פיזית ביניהם -"בונין את הכותל באמצע" – כחובה, על פי מנהג המדינה 2 .
על בסיס קריאה זו מדייקת הגמרא בלשון המשנה:
טעמא דרצו, הא לא רצו – אין מחייבין אותו,
טעם ההלכה ("בונין את הכותל" כחובה) הוא משום רצונם המשותף (לבנותה), אבל כאשר לא קיים רצון משותף ורק אחד מהם רוצה בה, הוא אינו יכול לחייב את חברו לבנותה עמו. האבחנה העולה מכך היא זו: אדם אינו יכול לחייב את חברו להשתתף בבניית מחיצה ביניהם, אלא אם כן חברו הביע את רצונו בכך.
אבחנה זו מביאה את הגמרא לומר את המשפט הבא:
אלמא: היזק ראיה לאו שמיה היזק.
אי יכולת האדם לחייב את שכנו לבנות עמו מחיצה מעיד על עמדת המשנה על פיה היזק ראיה אינו מוגדר כהיזק. משמעות הדברים: רצון האדם לפרטיות מפני שכנו אינו נתפש כנזק, וממילא הוא אינו יכול להטיל עליו חובת בנייה למחיצה ביניהם.
הבנה נוספת :
ואימא: מחיצה – פלוגתא,
כדכתיב: "ותהי מחצת העדה",
הגמרא מציעה פרשנות נוספת ללשון "מחיצה" – "פלוגתא". על פי פרשנות זו הלשון "מחיצה" מתפרשת כשם פעולה ולא כשם עצם, וכאילו היה כתוב "השותפין שרצו לעשות חצייה ". את דבריה היא תומכת במובאה מן המקרא: "וַתְּהִי מֶחֱצַת הָעֵדָה 3 . גם כאן חוזרת הגמרא ללשון המשנה, ובוחנת את ההשלכה שיש לפרשנות זו על משפט הפתיחה שבה: "השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר, בונין את הכותל באמצע". משפט זה מתפרש כעת בדרך הבאה: שניים שהיו שותפים בחצר, ושניהם רוצים לחצות, ובמילים אחרות – לפרק את שותפותם בה, בונים את הכותל באמצע.
ממשיכה הגמרא ומדייקת:
וכיון דרצו – בונין את הכותל בעל כרחו,
הלשון 'רצו' המצביעה על הרצון המשותף, מתייחסת אל מעשה פירוק השותפות, לא אל בניית המחיצה. בנייה זו מתוארת במשפט העוקב: "בונין את הכותל באמצע", ובו מוצגת חובה. במילים פשוטות – שני שכנים שבעבר היו שותפים, וברצונם הם חילקו את החצר ביניהם, בונים את הכותל כחובה – בעל כורחו של אחד מהם.
אלמא: היזק ראיה שמיה היזק!
יכולת האדם לחייב את חברו להשתתף עמו בבניית כותל, מעידה על עמדת המשנה הסבורה שהיזק ראיה מוגדר כהיזק 4 .
שלוש תמיהות.
שלוש תמיהות עומדות בדרכה של הפרשנות שהצגנו. שימוש בניסוח "תמיהות", מצביע על כך שבעקבות אלו, נדרשת שיבה אל הנחות היסוד, ולימוד מחודש של הסוגיה.
תמיהה ראשונה.
הגמרא שואלת – "מאי מחיצה"? ופותחת בבירור בלשני בו היא מתלבטת בין שתי עמדות. הראשונה רואה במחיצה שם עצם, והשנייה רואה בה שם פעולה. התלבטות זו היא תמוהה, שהרי ביטוי זה מופיע עשרות פעמים במשנה, ומאות פעמים בתלמוד. בכולם משמעותו היא שם עצם פיזי 5 , ועובדה זו היא אינה נושא לדיון.
תמיהה שנייה:
הגמרא תומכת את שתי הפרשנויות בשתי מובאות. בראשונה (גודא), היא שולחת אל התוספתא במסכת כלאים, ובשנייה (פלוגתא) אל פרשייה במקרא. ביחס לראשונה יש לשאול: המונח "מחיצה" כשם עצם מצוי לרוב במשניות. מונח זה מצוי גם במשניות במסכתנו – מסכת בבא בתרא 6 . מה הניע את הגמרא להניח את כל אלו, ו"להביא ממרחק לחמה"? וביחס לשנייה: הבאת ראיה מלשון המקרא "ותהי מחצת העדה" היא בלתי סבירה. התיאור בפרשייה זו הוא של חלוקת שלל מדין לשני חצאים, החצי האחד ניתן ליוצאים למלחמה, והחצי האחר ניתן לאנשי העדה שלא יצאו למלחמה. הביטוי "מחצת העדה" פירושו מחצית (השלל) השייך לעדה. המילה "מחצת" משמשת כאן כשם תואר , ומתארת את שיעור השלל בו זכו העדה כמחצית. שימוש במקור זה כראיה לפרשנות המילה "מחיצה" כשם פעולה (חצייה) – תמוה 7 .
תמיהה שלישית:
התמיהה הנוספת מתייחסת ל"שאלת החקר" של הסוגיה – האם "היזק ראיה שמיה היזק" או "לאו שמיה היזק". שאלה זו מופנית אל עורך התלמוד במסכת בבא קמא. מסכת בבא קמא היא מסכת המאגדת את כלל הלכות הנזיקין. מדוע נעדר ממנה היזק הראיה? מונח זה אינו נזכר בה ולו פעם אחת 8 . קושי ההתעלמות הופך להיות נוקב נוכח הכרעת הגמרא בסוגייתנו שהיזק ראיה אכן מוגדר כהיזק 9 .
בשולי התמיהות, שני קשיים לשוניים. אם אכן המוקד בעמדה הראשונה הוא המחיצה הפיזית, בשונה מפעולת החצייה בעמדה השנייה, מתבקש ניסוח הנצמד ללשון המשנה, וכמו – 'מחיצה ממש" 10 . שימוש במונח "גודא" שמשמעו היא "גדר", זר לסוגיה. וביחס לעמדה השנייה – "פלוגתא", קשה לומר שפרשנותה היא פירוק שותפות, שהרי מציאות ובה פירוק שותפות מתוארת בהמשך הפרק, וניסוחה הוא בלשון "חלוקה" 11 . צריכה להיות למשנה סיבה טובה להתנסחות בלשון אחרת, מטעה, כשניסוח פשוט ובהיר נזכר בה מעט לאחר מכן 12 .
מַעֲבַר לקריאה מושגית
עד כה הונח ששאלת הגמרא על פרשנות המילה "מחיצה" היא שאלה לשונית. כך בשתי ההבנות שהוצעו ("גודא" ו"פלוגתא"), וכך במקורות שהובאו כתימוך )תוספתא בכלאים ופרשת שלל מדין). שאלת מעמדו של היזק הראיה התפרשה כהשלכה הלכתית לדיון שבמהותו הוא דיון בלשני. הבנה זו הביאתנו אל מבוי סתום. קריאה נוספת, מוצעת, מזהה בגמרא דיון מושגי שנושאו הוא – מעמדן המשפטי של המחיצות 13 .
גמ'. סברוה מאי מחיצה?
לא שאלה לשונית מעסיקה את הגמרא, כי אם שאלה מושגית: 'מהי התשתית המשפטית עליה מושתתת הלכת המשנה?' 14 .
מודל ראשון – גודא
תשובתה הראשונה של הגמרא:
גודא.
"גודא" היא מילה בארמית שפירושה הוא גדר 15 . מה בין מחיצה לבין גדר? הלשון " מחיצה " מצביעה על טיב פעולתה כמי שחוצה דבר לשניים. מחיצה תוצב במרחב שקודם לנוכחותה בו היה אחד, ומשזו הוצבה, הוא נחצה לשניים. המילה " גדר " לעומת זאת, מציינת תיחום ועצירת דבר מלפלוש אל מקום שהוא חוץ לתחומו 16 . בניגוד ל"מחיצה" המעניקה יחס שוויוני לשני צידיה, המילה "גדר" תוחמת בין חוץ לבין פנים. זיהוי מחיצת המשנה כגדר העוצרת דבר מלפלוש אל תוך של חברו, כמוהו כהצבעה על התשתית המשפטית של מחיצה זו, כשייכת אל מערכת הלכות הנזיקין.
המחשה לקיומה של מחיצה המשמשת כגדר והיא מושתתת על הלכות נזיקין – מן התוספתא בכלאים 17 :
כדתניא: מחיצת הכרם שנפרצה – אומר לו גדור, חזרה ונפרצה – אומר לו גדור,
נתיאש הימנה ולא גדרה – הר זה קידש וחייב באחריותה;
התוספתא מתארת מציאות של שני שכנים, לאחד מהם כרם, לשני תבואה, ושני הגידולים סמוכים זה לזה. מציאות זו מחייבת הפרדה, ולמעשה הטילו החכמים את האחריות לבניית מחיצה, או להרחקה ביניהם, על בעל הכרם. הסיבה: תכונת הכרם המתפשט אל עבר התבואה מגדירה את בעליה כמזיק. הגדרה זו מתורגמת לחובת הרחקה, ולחובת תשלום אם וכאשר יאסור את תבואת חברו 18 . בעל התבואה לעומת זאת, אינו מוגדר כמזיק, שהרי התבואה גדילה במקומה ואינה מתפשטת. בדומה לדין המשנה – התיאור בתוספתא הוא של מחיצה (" מחיצת הכרם שנפרצה"), וזוהי דוגמא למחיצה המשמשת בתפקיד של גדר (גודא) – "מחיצת הכרם שנפרצה – אומר לו גדור , חזרה ונפרצה – אומר לו גדור , נתיאש הימנה ולא גדרה …".
כאמור, מחיצת הכרם היא מחיצה המוצבת בין שני שכנים, והתיאור בה הוא של שכן המזיק את חברו. התשתית לחוק הנזיקין: "שלי שלי" -ולכן אינך רשאי להזיק לי, ו"שלך שלך" – ולכן אני איני רשאי להזיק לך. מחויבות זו קיימת בין כל שני בני אדם, ואין לעובדת היותם שכנים כל משמעות לגביה 19 .
כעת חוזרת הגמרא ובוחנת את ההשלכות שתהיינה לפרשנות זו במשנה.
טעמא דרצו, הא לא רצו – אין מחייבין אותו,
מילים אלו מתארות את המסקנה העולה מקריאת המשנה: "השותפים שרצו לעשות מחיצה" – שמעמדה המשפטי הוא כמחיצת כלאי הכרם, ובמילים אחרות – כל אחד חפץ בקיומה של "גדר" שתמנע מחברו להזיק לו (בדומה לבעל התבואה התובע מבעל הכרם שלא יזיקנו). "בונין את הכותל באמצע": שניהם בונים כותל ביניהם. כעת מדייקת הגמרא בלשון המשנה: "טעמא דרצו" – הטעם או ההקשר הגורם לקיום הגדר הוא רצון שניהם ("השותפים שרצו"), "הא לא רצו" – אבל כאשר רק אחד מהם רוצה בה, "אין מחייבין אותו" – אין הוא יכול לאכוף על חברו לבנותה. את הסיבה לכך תולה הגמרא בעובדה שבמציאות המתוארת במשנה אין פעולה שניתן להגדירה כהיזק. ובלשונה:
אלמא: היזק ראיה לאו שמיה היזק.
הפעולה שניתן היה להתייחס אליה כאל נזק היא פעולת הראיה, ועל סמך זאת מזהה הגמרא את עמדת המשנה כמי שסבורה שהראיה אינה נתפשת כהיזק בחוקי הנזיקין. ההיגיון בכך: הלכות נזיקין תקפים במצב בו מתקיימת פגיעה ממשית והיא מוגדרת כנזק. כאשר הנושא הוא תביעת אדם לפרטיות בחצרו, תביעתו עשויה להידחות. הסיבה: התביעה לפרטיות בחצר היא תביעה לאיכות חיים והיא אינה מוגדרת כהיזק בהלכות נזיקין.
מודל שני – פלוגתא
הגמרא עוברת אל הלשון השנייה בסוגיה.
ואימא: מחיצה פלוגתא, כדכתיב: ותהי מחצת העדה,
וכיון דרצו, בונין את הכותל בעל כרחו, אלמא: היזק ראיה שמיה היזק!
בתשובה זו מזהה הגמרא את מחיצת המשנה עם המושג "פלוגתא", שפירושו הוא פעולת פילוג וחצייה 20 . כך תתפרש המשנה: "השותפין שרצו לעשות מחיצה" – לחלק ביניהם את חצר השותפים 21 . "וכיון דרצו" – לחלק את החצר, ושוב הם אינם שותפים 22 , "בונין את הכותל באמצע" – כחובה. החובה מעידה על יכולת האחד לאכוף את חברו לבנות עמו כותל, ומכאן מסיקה הגמרא ש"היזק ראיה שמיה היזק".
מהי התשתית המשפטית לחיוב זה? כמדד, נבחן מהו יחסן של שתי העמדות ('גודא' ו'פלוגתא') למילה הפותחת את המשנה – " השותפין שרצו לעשות מחיצה". עמדת ה'גודא' אינה מתמקדת בעובדת השותפות 23 , שהרי הנושא הוא הרחקת הפולש בהלכות נזיקין, ובמובן זה – אין הבדל בין שותפים לבין כל שני אנשים הזרים זה לזה. 24 . לעומת זאת, המושג 'פלוגתא' מניח את האצבע על השותפין, שהרי הסיפור הנדון הוא השותפין שרצו לחצות או לחלוק את השותפות שביניהם. במצב זה אומרת המשנה – יכול האחד לחייב את חברו לבנות כותל ביניהם. ייחוס חובה זו למצב בו בנקודת המוצא הם שותפים, כמוה כייחוס משקל לשותפות זו. כאילו היה כתוב – השותפין שרצו לחצות, בונים את הכותל באמצע – מכוח שותפותם.
כיצד פועלת השותפות ליצור חיוב? מהו ההיגיון המשפטי בחיוב זה? שאלות אלו תקבלנה מענה בהדמיית השיטה הפועלת במשנה, לשיטה הפועלת בשלל מדין. בדומה להצבעה על כלאי הכרם כעל מודל משפטי (חובה בדיני הנזיקין), גם 'מחצת העדה' בחלוקת שלל מדיין, עשויה לשמש כמודל משפטי ליכולת האדם לחייב את חברו להשתתף עמו בהעמדת מחיצה ביניהם.
כדכתיב: ותהי מחצת העדה,
המקור: פרשיית חלוקת השלל בעקבות מלחמת ישראל במדין. הרקע: פרשיית הזנות בשיטים עם בנות מואב, פרשייה המגיע לשיאה במעשה זמרי וכזבי בת צור המדיינית 25 .
השתלשלות האירועים בפרשה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר… נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל
עַמֶּיךָ: וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת
נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן: אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא
)במדבר ל"א, א-ג).
א-להים מצווה את משה לנקום את נקמת בני ישראל במדין. המימוש לכך הוא בהיחלצות אלף
אנשים מכל מטה כנציגי העם במלחמה.
וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ… וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה: וַיָּבִאוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הכהן וְאֶל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשְּׁבִי וְאֶת הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת הַשָּׁלָל אֶל הַמַּחֲנֶה אֶל עַרְבתֹ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ ( ט-יב).
תוצאת המלחמה היא ניצחון, ובעקבותיו מובא השלל אל משה, אל אלעזר ואל כלל עדת בני ישראל. התפישה המשתקפת בהבאה זו היא התייחסות הלוחמים אל השלל לא כאל רכושם הפרטי, אלא כרכושו של כלל העם.
השלב הבא הוא שלב חלוקת השלל:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: שָׂא אֵת רֹאשׁ מַלְקוֹחַ הַשְּׁבִי בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה אַתָּה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הָעֵדָה: וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ בֵּין תֹּפְשֵׂי המלחמה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא וּבֵין כָּל הָעֵדָה (כה-כז).
משה, אלעזר הכהן וראשי אבות העדה מצטווים לשאת את המלקוח, ובנוסף מצטווה משה לחצות אותו בין תופשי המלחמה לבין כלל העדה אשר לא נטלו חלק בלחימה.
המקרא ממשיך ומתאר את היישום:
וַיַּעַשׂ משֶׁה וְאֶלְעָזָר הכהן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה: וַיְהִי הַמַּלְקוֹחַ יֶתֶר הַבָּז אֲשֶׁר בָּזֲזוּ עַם הַצָּבָא צאֹן שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעִים אֶלֶף וַחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים… וַתְּהִי הַמֶּחֱצָה חֵלֶק הַיֹּצְאִים בַּצָּבָא מִסְפַּר הַצּאֹן שְׁלשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלשִׁים אֶלֶף וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת… (לא – לו).
וּמִמַּחֲצִית בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חָצָה משֶׁה מִן הָאֲנָשִׁים הַצֹּבְאִים: וַתְּהִי מֶחֱצַת הָעֵדָה מִן הַצּאֹן שְׁלשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלשִׁים אֶלֶף שִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת… (מב,מג).
בפסוקים אלו מציין המקרא מהו שיעור השלל הניתן לעדה, ומהו שיעור השלל הניתן ליוצאים לצבא. מהו בסיס זכותם של אלו ושל אלו? התשובה כתובה שוב ושוב: המלחמה היא מלחמת העם – "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" (א'), הלוחמים הם שלוחי העם ("אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל" (ג), השלל מובא אל העדה (יב), ולה הוא מחולק. הן היוצאים לצבא, והן הנשארים במחנה זכו בחלקם מכוח שייכותם אליה 26 . נתרגם לימוד זה לעיקרון משפטי: פרשיית שלל מדין מתארת אירוע בו מוענקים לאנשים זכויות ממוניות (שלל), שלא על בסיס זכאותם האישית. בסיס זכאותם נעוץ בהיותם חלק מן העדה. הקשר הזכאות – העדה או הציבור המעניק מהונו ליחידיו.
בחזרה אל הגמרא. שני מודלים משפטיים למחיצת המשנה מובאים בגמרא: "כלאי הכרם" מזמנים למודל בהלכות נזיקין, והופכים את התביעה להיזק ראיה לנטולת משמעות. פרשת שלל מדיין מצביעה על תשתית משפטית של ציבור ושל שותפות, ובכך היא פותחת פתח למחויבויות שאינן בכלל הלכות הנזיקין. למעשה מצביעה הגמרא על הפסוק: "ותהי מחצת העדה" כמקור, ובחירה זו עשויה להתפרש כהצבעה כפולה:
א. הצבעה על ההקשר הרחב של משפט זה בפרשייה.
ב. הצבעה קונקרטית עליו כ"נציג" הפרשייה.
הנחתנו היא כי עיקרו של הלימוד הוא מן ההקשר הרחב, יחד עם זאת קיימת משמעות גם להצבעה הנקודתית. בהקשר הרחב, התמונה היא ברורה. הגמרא חיפשה תשתית משפטית שבקיומה מחויב האדם אל פרטיותו של שכנו, ומצאה אותה בדמות המערכת הציבורית, המייצרת זכויות ליחיד שאינן מושתתות על זכאות אישית.
וביחס למשפט הנבחר: "ותהי מחצת העדה" – משפט זה מהווה פתיחה לפסוק בו רשימת תכולת השלל שזכתה בו העדה ("וַתְּהִי מֶחֱצַת הָעֵדָה מִן הַצּאֹן שְׁלשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלשִׁים אֶלֶף שִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת…" (מג)) 27 . בפרשייה זו שמות רבים לשלל: תיאורו הוא בשם שלל, מלקוח, שבי ובז 28 , ובחלק מן הפסוקים הוא מתואר בשם "מחצה". בניגוד לכינויים הראשונים המשקפים את זהותו הבסיסית כמי שנלקח בצורות שונות מן האויב 29 , הקשרו של הכינוי "מחצה" מתייחס אל שלב החלוקה לעם. חצי שלל ניתן לכלל העדה, והחצי הנוסף ניתן ליוצאים למלחמה. כבר במבט ראשון, ניתן לראות כי זהותם כחצי היא עובדה משמעותית. המקרא מתאר בפירוט רב את מעמד החצייה, והשורש "חצה" חוזר על עצמו בהקשר זה שמונה פעמים 30 . מה טמון במעמד החצייה? מדוע חשוב להזכירה שוב ושוב? נראה כי באזכור זה עונה המקרא לשאלה – מהו בסיס זכותם של מקבלי השלל בו? השם "מחצה" הניתן לחלק העדה כמו גם לחלק הלוחמים, מצביע על העובדה שלשלל הנמצא ביד כל אחד מהם אין קיום עצמאי. השלם שייך לכלל העדה, והחצי אל מי שמשויך אליה, נתפש כחלק ממנה.
אחר כל זאת ניתן להצביע על המילים "מחצת העדה" ולזהות בהן את עיקרון משפטי: ישנה עדה, הזכות בשלל שייך אליה, ובידה הסמכות להעניקו ליחידיה, כולל לחצי העדה שלא השתתפה במלחמה 31 .
כעת, ניתן לחזור אל לשון הגמרא. הגמרא שאלה על טיבה של מחיצת המשנה, ותשובתה הייתה "פלוגתא", שפירושה – פעולת חצייה לשותפות. מיקוד זה מעמיד נושא למשנה: השותפין, המבקשים לחצות ולחלוק את שותפותם. זה לצד זה מתואר השלם – 'השותפין', ומתואר גם החצי – כפעולת חצייה. כעת ניתן להבין שהשותפות שנבחרה כמילת פתיחה למשנה לפרק ולמסכת כולה היא ליבו של האירוע. מעמדם של האנשים המתוארים במשנה הוא – שותפין, ועמדה זו היא המחוללת את ההלכות שבמשנה. פיזית עומדים השותפים לחלוק, אך חלוקה זו נתפשת כפעולת חצייה. כמו מעידה המשנה על העובדה שאין לכל אחד מהם קיום משל עצמו. השלם מורכב מן השותפין, וה'חצייה' מותירה אותם בשותפותם גם לאחר החלוקה. 'השותפין' שרצו לחצות, ובכך לזכות בחצר פרטית לכל אחד מהם, ממשיכים להיות שותפים במרחב, ושותפות זו היא הבסיס ליכולת האחד לחייב את חברו לבנות עמו מחיצה 32 .
בפרק הבא נשרטט את אופייה ואת קוויה של תשתית זו.
מרחב השותפים
עצם קיומה של שכנות בין אנשים יוצרת היבטים שונים המחייבים התייחסות. ביניהם – צרכי תחזוקה ופיתוח של המרחב הציבורי, התחככות המחייבת כללי התנהלות ייעודיים, ומעבר לכך – ה'ביחד' מאפשר איכות חיים גבוהה לכלל השותפים בקהילה. כל אלו מחייבים מערכת חוקים ייעודית שתתמוך ותאפשר את הקיום החברתי. ובניסוח משפטי: מתחם משותף בו גרים בני אדם (חצר, עיר וכדו'), משמש כפלטפורמה לקיום מערכת חיים חברתית. למערכת זו היבטים רבים המצריכים התייחסות משפטית ייחודית. שם הולם לה הוא "מרחב השותפים". מרחב זה עומד "אחר הפרגוד" במהלך סוגיות הפרק הראשון של המסכת, וקיומו מחולל הלכות ותובנות רבות. ראשון לאלו הוא היזק הראיה, הנוצר בקיומו של דיור במתחם משותף. הגדרתו כנזק מושתתת על קיומו של מרחב שותפים המעניק איכות חיים ליחידיו. הביטוי שהגמרא בחרה להשתמש בו שאול אמנם מעולם הנזיקין ("היזק ראיה"), אך כאמור, הגדרתו כנזק היא פועל יוצא לפלטפורמה החדשה המוצבת בפרק זה.
בשולי הדיון, ניתן לזהות סמליות בדימוי הניתן לשני המודלים המוצעים: מודל ה'גודא' מושתת על הלכות נזיקין, והוא נלקח מעולם הצומח (כלאים), בו זה כל פרט חי את חייו הקיומיים 33 . השראתו על הלכות נזיקין היא בעובדה שגם הם מושתתים על הזכות הקיומית של אדם לתבוע מחברו שלא לפגוע בו. יכולת זו אינה קשורה להיבט השכנות שביניהם, והיא קיימת בין כל שני אנשים 34 . המודל המכונן לעמדת ה'פלוגתא' מקורו בהתנהגות של בני אדם, והיא מושתתת על קיומה של חברה, ועל מערכת חוקים שבה ערבות ושיתופיות. הקשרה של הערבות הוא ערבותו של עם ישראל כעם 35 .
בניגוד לעולם הצומח, בו החיים הם בסיסיים, 'חיי עם' הם חיים אנושיים מפותחים, וככאלה הם מאפשרים ליחיד פרטיות באיכויות גבוהות. ביטויים בהלכה שבמשנה יהיה בזכותו של היחיד לתבוע השתתפות בבניית מחיצה לרווחתו, וכן בעובדה שתו התקן ואיכויות המחיצה יהיו באמות מידה של מנהג המדינה, הגבוה בהרבה מאמות המידה הקיימות בהלכות נזיקין.
היזק ראיה – שיח גלוי ושיח סמוי
שני פנים הוצגו עד כה למושג 'היזק ראיה'. על פי אמות המידה בהלכות נזיקין, הראיה אינה מוגדרת כהיזק. הגדרתה כהיזק התאפשרה כתוצאה מקיומו של "מרחב שותפים" המכונן מערכת חוקים חברתית חדשה. עובדה זו מציפה את קיומו של פער בין השיח הגלוי לבין השיח הנסתר בסוגיה. בשיח הגלוי "שאלת החקר" של הסוגיה מתייחסת להיזק הראיה. בשיח הנסתר הופכת שאלה זו להיות מעין "מקרה מעבדה", לשאלת קודמת – דבר קיומו של "מרחב השותפים" המשמש כגורם מכונן למערכת שלימה של הלכות 36 .
תיאור זה מציף שאלה: מה פשר הבחירה להציב את שאלת היזק הראיה בפתחה של המסכת 37 ? ברקע – העובדה שכדוגמת היזק הראיה קיימות השלכות רבות נוספות לקיומו של מרחב השותפים.
שונה הוא היזק ראיה מכלל הנזיקין המובאים במסכת בבא קמא. באלו ההיזק הוא מציאות עובדתית בלתי תלויה. לעומת זאת הגדרת הראיה כהיזק, מותנית בטיבה של התודעה המלווה אותה. שני תנאים אמורים להתקיים בכדי שפעולת ראיה תוגדר כהיזק: קיומה של מודעת המלווה את פעולת הראיה 38 , וקיומה של היכרות בין הרואה לבין הנראה. שני אלו הופכים את פעולת הראיה למשמעותית מבחינת דימוי הנראה בעיני הרואה. כאשר אדם נמצא בחברת אנשים שיחסם אליו אינו משמעותי בעיניו, או בחברה שאין לה כל היכרות עמו, הנזק שבראייתם אותו מצטמצם, ופעמים אף מתבטל 39 .
כעת ננסח את הדברים בהקשר לסוגיה: מיוחד הוא היזק הראיה בכך שעצם הגדרתו כפעולה פוגעת ומזיקה, מותנית בקיומה של מערכת חיים חברתית. אדם הנעדר ערבות ושיתופיות, אכן אינו ניזוק בראיית חברו אותו 40 .
כעת ניתן להבין שכוחו של מרחב השותפות רב לו כמי שמייצר מציאות ממשית של היזק שאינו קיים בחיים נטולי שייכות חברתית. הביטוי "היזק ראיה שמיה היזק" יתפרש מעתה כך: כאשר מערכת יחסים שבין שניים מושתתת על מרחב שותפות הקיים ביניהם, משתנה מעמדו ההלכתי של היזק הראיה, והוא מוגדר כהיזק 41 . על פי זה בחירת הסוגיה התלמודית להניח את האצבע על 'היזק ראיה' מציפה את דבר קיומו של "מרחב השותפים" משני פנים: בהיבט הרחב – כבסיס להלכות רבות המובאות בפרק 'השותפין', ובהיבט הממוקד – בהקשר לרלוונטיות שלו ביחס להיזק הראיה.
דחיית המודל השני
עד כאן הובילה הגמרא בשני ערוצים. בערוץ ראשון הציגה עמדה שעל פיה היזק ראיה אינו מוגדר כהיזק, ובערוץ שני הציגה עמדה שעל פיה היזק ראיה יוגדר כהיזק. כעת היא עומדת להקשות על העמדות השונות.
אי הכי שרצו לעשות מחיצה? שרצו לחצות מבעי ליה!
שאלה זו מתייחסת אל עמדת ה"פלוגתא", הרואה במילים "לעשות מחיצה" תיאור להיפרדות השותפים 42 . הגמרא תוהה על בחירת המשנה בצמד המילים "לעשות מחיצה". מילים אלו מעצימות את פעולת האדם, בקיומו של פועל – 'לעשות', ובציונו של שם עצם – 'מחיצה' 43 . אם אכן המעשה המתואר במשנה הוא היפרדות השותפים, מתבקש ניסוח רך יותר כמו 'לחצות', שאינו מדגיש עשייה, ושאין בו שם עצם כי אם שם פעולה 44 . שאלה זו נשארת ללא מענה 45 .
עיצוב מחודש למודל ה"גודא"
כעת עוברת הגמרא אל מודל ה"גודא" ושואלת עליו.
אלא מאי? גודא,
בונין את הכותל? בונין אותו מבעי ליה!
הגמרא שואלת על העמדה הראשונה ("גודא") מלשון המשנה: במשפט הפתיחה מתארת המשנה רצון של שני שותפים במחיצה )"השותפין שרצו לעשות מחיצה "), ואילו בהלכה המצורפת היא מציינת את חובתם לבנות כותל ביניהם ("בונין את הכותל באמצע"). הקושי: חובת הבנייה הושתתה על הרצון המשותף של השניים במחיצה, ולא ברור מהיכן נוצרה חובה לבנות כותל ביניהם. למעשה ייתכן מצב בו אדם מסכים לקיומה של מחיצה בינו לבין שכנו, ולבסוף הוא מוצא את עצמו מחויב לבניית כותל גויל או כותל גזית כמנהג המדינה 46 .
תשובת הגמרא :
אי תנא אותו, הוה אמינא במסיפס בעלמא,
הגמרא בתשובתה מאשרת את קיומו של פער בין המשפט הראשון לבין המשפט השני. אם הלשון הייתה כפי שהוצע 'בונין אותו', אכן רצונם המשותף היה מחייב אותם בבניית גדר שאין בה מענה להיזק ראיה, שהרי על פי עמדה זו היזק ראיה אינו מוגדר כהיזק 47 .
קמ"ל כותל.
על אף העובדה שהיזק ראיה אינו מוגדר כהיזק, כאשר שניהם הביעו את רצונם במחיצה, חובתם היא לבנות כותל הנותן מענה להיזק ראיה. שאלה מתבקשת היא – מניין צמחה לה מחויבות זו, שהרי המדובר הוא בעמדת ה'גודא' הסוברת שהיזק ראיה אינו מוגדר כהיזק? כתשובה יש לחזור אל לשון המשנה, ולשים לב לעובדה שהפער שבין שתי הלשונות מסתכם בארבע מילים: "השותפין שרצו לעשות מחיצה". מילים אלו מצביעות על תשתית של רצון במחיצה על פי עמדת הגודא, ובניגוד לעמדת ה'פלוגתא'. החל מן הלשון "בונין את הכותל באמצע" – המתארת חובה, דרך מנהגי המדינה השונים, ואף במשניות הפרק הבאות – אין כל הבדל בין שתי הלשונות. משמעות הדברים היא שעמדת ה'גודא' אינה מתכחשת לעצם קיומו של מרחב השותפין כמחולל להלכות שכנים. המחלוקת שלה היא בהיקף המחויבות אליו 48 .
מהו בכל אופן הפער בין שתי העמדות? בניגוד לעמדה הרואה את המחויבות לשיתופיות בחצר כחובה גמורה (היזק ראיה בחצר שמו היזק), עמדת ה'גודא' תולה את החיוב ברצון המשותף. לדעתה ניתנת לאדם הבחירה לקיים חצר שבה יחסי שכנות המושתתים על מודל כלאי הכרם. בחירה זו מאפשרת לו לטעון שאין בין שתי החצרות דבר, וממילא להתנער מן המחויבות לפרטיותו של שכנו בחצרו 49 . אלא שכאן מונחת גם המגבלה: אם וכאשר יבחר להשתתף עם חברו בבניית מחיצה, הרי הוא מעיד בכך על קיומה של מערכת יחסי שכנות ביניהם, מעיד על קיומו של "מרחב השותפות", ושוב לא יוכל להימלט מלממש את כלל ההשלכות הנובעות מכך.
ביטוי נוסף ל"גבולות הגזרה" של עמדה זו עולה מן השלב הבא בגמרא:
בונין את הכותל באמצע וכו'.
פשיטא?
הגמרא ממשיכה לשאול על עמדת ה'גודא'. שאלתה היא על לשון המשנה המציינת את מיקום הכותל באמצע, בין שניהם. מדוע ישנו צורך בציון ההלכה על פיה בונים את הכותל באמצע, שהרי פשוט הוא 50 . שאלה זו נשענת על חידוש הגמרא בשלב הקודם, על פיו הרצון לבניית מחיצה משמש כעדות לקיומה של מערכת יחסי שכנות היוצרת היזק ראיה מחייב. כיוון שכך, מתקשה הגמרא – מדוע יש צורך בכתיבת ההלכה הנוספת – 'באמצע', שהרי ברור לגמרי שכפי שהוא מחויב בניית כותל, כך הוא גם מחויב בהקצאת מקום לבנייתו. תשובת הגמרא:
לא צריכא, דקדים חד ורצייה לחבריה,
מהו דתימא מצי א"ל: כי איתרצאי לך – באוירא,
בתשמישתא לא איתרצאי לך 51 , קמ"ל.
הגמרא מאמצת את עמדת השואל, ואכן במצב בו אדם מעוניין במחיצה, ברור לגמרי שהתחייבותו אליה כוללת גם את המקום שהוא יקצה לכך בחצרו ('באמצע'). הצורך בציון זה מתייחס למצב בו הוא כשלעצמו אינו מעוניין בכותל, אלא שהוא התרצה לחברו. ניתן היה לחשוב שהוא אינו מחויב להקצות לכותל מקום, בטענה שהתרצותו הייתה לעצם קיומה של מחיצה הממעטת את אוויר חצירו, אך לא התרצה להקטין את שטח חצרו, ולפגוע בתשמישיו בה.
בתשובתה מציפה הגמרא את דבר קיומן האפשרי של שתי מערכות חוקי שותפות: האחת, במישור הפרסונאלי משימתי (בונין את הכותל), והשנייה – שותפות במרחב ('באמצע'), הכוללת את ממד המקום. כתיבת שני אלו במשנה תתפרש כציון לעובדה שעל פיה בחירת האדם בהשתתפות בבניית הכותל, כמוה ככניסה לשותפות גמורה, המכילה את שני מעגלים אלו. הסיבה: ממד השותפות הוא מציאות המתקיימת במרחב ששניהם גרים בו בשכנות. מציאות זו מכילה חוקים שאינם תלויים בכוונות או בהתחייבויות אישיות. המרווח הניתן לאדם הוא הבחירה להיות מחוץ למעגל זה. אם וכאשר בחר הוא ליטול בו חלק, יחולו עליו חוקיו במלואם 52 .

סוגיית מבוא
לימודנו עד כה הסתכם בקריאת השורות הראשונות במסכת בבא בתרא. שורות אלו הן חלק מסוגיה, שהכינוי המתאים לה הוא – ' סוגיות מבוא '. סוגית מבוא היא הסוגיה המוצבת ראשונה במסכת, ראשונה בפרק, או בפתחו של נושא. ההיגיון בקיומה – בטרם הכניסה אל "עובי הקורה", אל מורכבויות ואל פרטים, משתף התלמוד בטיבו של ה'מקום' אליו הוא מזמין את הלומד. המקום הוא אינו טכני – היכרות פיזית עם הגורמים שיובאו בהמשך הסוגיות. המקום הוא מושגי והוא עונה לשאלה – מהו לב העניין? בסוגית המבוא נוכחת משוואת יסוד, כמו גם עקרונות אליהם יהיה מחויב התלמוד במהלך הסוגיות שלאחריה.
אבחנה זו משליכה על תחום נוסף: שאלה שהתחבטו בה רבים – האם התלמוד הוא יצירה ערוכה, מובנית, או שזוהי יצירה שהחשיבה האסוציאטיבית מונחת בבסיסה. התפישה עליה מושתת לימודנו מציעה הבחנה: אכן, בשיח הגלוי צורתו היא מעין פרוטוקול לדיון חי שהתקיים בבית המדרש, העובר מנושא לנושא ללא היגיון מובנה. אלא שהליכה שני צעדים לאחור, והקשבה להנחות היסוד כמו גם לתפישות הערכיות החבויות בתשתית הכתוב, מציבה לנגד עיניו של הלומד תמונה שונה לגמרי. במגרש זה נראית הסוגיה כיצירה הערוכה בעריכת מופת. לסוגיה יש נקודת מוצא, ישנן תחנות ביניים, וישנו גם מקום שאליו היא חותרת. בסוגיה מקיים תהליך התפתחותי, בו האמירות הראשונות הן בסיסיות, ומשלב לשלב נרקמת לה תמונה מורכבת, מחודשת ועמוקה. תהליך דומה קיים במעגלים רחבים יותר, בין סוגיא לסוגיא בתמונת הפרק, ועד לתמונות רחבות יותר 53 .