שתי דרכים הן בהתייחסות למצב שאינו מתוקן: דרכם של מבררי הבירורים ודרכם של מעלי העולמות. דרכים יסודיות אלו נצרכות שתיהן לתיקונו של העולם, והן משמעותיות בחינוך, בעבודת המידות, בהנהגת עם ישראל ובסוגיות רבות נוספות.
בשיעור זה נלמד פסקה יסודית מאוד בספרו של הרב קוק "אורות הקודש" 1 , העוסקת בשתי דרכים של התייחסות למצב שאינו מתוקן. הדברים שכותב הרב בפסקה זו משמעותיים לסוגיות רבות מאוד בתורה ובחיים.
ישנן שתי שאיפות אציליות: בירור בירורים והעלאת עולמות. הראשונה היא מדת כל אדם, ועבודת הצדיקים של הדורות קשורה ברעיון יסודי זה, והשניה היא מדת יחידי עולם, ואבות עולם שאור רוח אפינו משיח ד' זורח בהם, מחשבתם קשורה ביסוד עבודתה.
עבודת השבת, שהיא מדושנת עונג, היא למעלה מהעבודה הראשונה, ואור עולם זורח על ישראל מקדושת העלאת העולמים.
" ישנן שתי שאיפות אציליות: בירור בירורים והעלאת עולמות ". הרב עוסק כאן בשתי מידות, ששתיהן "שאיפות אציליות" – כלומר לשתיהן יש מקור ותורה שלמה, ושתיהן נצרכות לקיומו של העולם. " הראשונה היא מידת כל אדם ". עבודת מבררי הבירורים היא העבודה הרגילה והמוכרת של חכמי המוסר – להגדיר תחילה מה רע ומה טוב, ובשלב הבא להתקרב לטוב ולהתרחק מהרע. " והשניה היא מידת יחידי עולם ", שהרב קושר אותה לאחר מכן באופן מיוחד לדוד המלך – לאורו של משיח. מעלי העולמות אינם מוציאים שום דבר מחוץ לתחום, אלא אם עולם נפל אל מקום לא טוב – הם מרימים אותו משם. וכאן נתבונן יותר בכל עולם.
מבררי הבירורים ומעלי העולמות
מבררי הבירורים, אף על פי שגם בהם ישנן מדרגות, אבל כללות כולם הוא התוכן של טוהר הכונה התכליתית של כל פעולה. והדברים מקיפים שאיפה פנימית, ומחשבה דבור ומעשה, בין בעניני מצוה ומוסר, בין בעניני רשות וטבע. אבל מעלי העולמים עומדים למעלה מהמגמה והתכלית, התכלית נעוצה אצלם בכל תנועה גשמית ורוחנית.
לפעמים צדיק אחד מורכב משני הכחות, ומשמש שתי רשויות. לפעמים הוא מברר ברורים ולפעמים אחרות מעלה עולמות. מצד העלאת העולמות תוכל לבא מדרגה עליונה כזאת שאין שום רע יוכל לפגוע כלל. ומעין עולם הבא ועולם הבא עצמו מתגלה עליו, עד שאפילו תותי עקביה גם כן מאיר. אין עוד מלבדו, והיא מדת רבי חנינא.
" מבררי הבירורים, אף על פי שגם בהם ישנן מדרגות, אבל כללות כולם הוא התוכן של טוהר הכונה התכליתית של כל פעולה ". כל פעולה נמדדת על פי התכלית אליה היא מובילה. אם אני עושה מצוה הרי מהות כל הפעולות המובילות אליה היא מהות של טוב, ולהיפך. אין באכילה כשלעצמה ערך, אלא אם אדם אוכל כדי להתחזק בעבודת ה' מה טוב, אם הוא אוכל 'סתם' אז אכילתו היא 'סתם', ואם הוא אוכל כדי לעשות דברים לא טובים – אז היא אכילה לא טובה. העולם הזה, שרובו הוא ענייני רשות, נמדד בסופו של דבר לפי "תוכן הכוונה התכליתית של כל פעולה". גם דבר שמצד עצמו הוא טוב יכול להיות רע אם הוא מוביל למקום רע, כיון שהוא נמצא בתוך תמונה שהולכת למקום לא טוב – אין ברירה וחייבים לברור את אותו דבר. יתכן גם מצב הפוך, דבר שמצד עצמו אינו טוב אבל הוא משרת מקום טוב ואז אני 'נושם עמוק' ולוקח אותו, כי לפעמים "המטרה מקדשת את האמצעים". " והדברים מקיפים שאיפה פנימית, ומחשבה דבור ומעשה, בין בעניני מצוה ומוסר, בין בעניני רשות וטבע ".
" מעלי העולמים עומדים למעלה מהמגמה והתכלית, התכלית נעוצה אצלם בכל תנועה גשמית ורוחנית ", ההתייחסות לכל דבר אינה מצד המקום אליו הוא מוביל. באופן מהותי אין דבר רע, אלא יש משהו טוב שנפל למקום רע, ואני מרים אותו.
ממשיך הרב:
עבודת מעלי העולמים היא עבודת משיח, להבאת גאולה לכל. אם היה דבר אחד בכל המציאות יוצא מכלל שאיפת טובם, כבר היו יורדים לכלל מבררי בירורים.
כל דבר שנפל הוא יצירה אלוקית שיש לה תפקיד שבשבילו היא ירדה לעולם, אלא שהיא לא הצליחה לממש את היעוד, ונפלה. "אם דבר אחד יוצא מכלל שאיפת טובם" הרי שדחפת אותה למטה, לא הצלחת להושיט לה יד ולרומם אותה לקדושה. בחינוך רואים הורים הרבה פעמים ילד שמתרחק, ואם הם יוציאו אותו – הוא יגיע לעולם עוד יותר רחוק. בעולם מעלי העולמות – נדבר איתו נושיט לו יד ונרומם אותו.
אין בדברים אלו טשטוש של ההבחנה בין טוב לרע. המקום הרע נשאר מקום רע, ולכן לא נאמר לאף אחד שהמעשה הרע שהוא עשה הוא מעשה טוב, אלא נחשוף את הטוב שנפל למקום הרע ונרים אותו למעלה.
הסתכלות בפני אדם רשע
איך מרימים דבר שנפל? אומרת הגמרא במסכת מגילה 2 :
שאל רבי את רבי יהושע בן קרחה, במה הארכת ימים? אמר לו קצת בחיי? אמר לו רבי, תורה היא וללמוד אני צריך. אמר לו: מימי לא נסתכלתי בדמות אדם רשע, דאמר רבי יוחנן אסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע, שנאמר לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך:
נתבונן תחילה בפסוקים. יהורם מלך ישראל, בנו של אחאב, חובר אל מלך יהודה ואל מלך אדום, ושלשתם יוצאים להילחם עם דרך מואב. הם יוצאים לאיגוף דרך המדבר ולא מוצאים מים, ואחרי שמתברר שהנביא נמצא שם הם יורדים אליו. ואז נאמר 3 :
וַיּאמֶר אֱלִישָׁע אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מַה לִּי וָלָךְ לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ וַיּאמֶר לוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אַל כִּי קָרָא ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב: וַיּאמֶר אֱלִישָׁע חַי ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נשֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ: וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה':
מדברי אלישע "לולי פני מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך" למדה הגמרא שאסור להסתכל בפני אדם רשע. פנים הם הפְּנִים והתוך, והסתכלות בהם גורמת להשפעה לא טובה. אולם, נשים לב בסופו של דבר אלישע כן הביט בפני יהורם, כיון שמלך יהודה היה בתמונה! כאשר יש יכולת לראות את הטוב, אפילו רק ביהושפט – ההסתכלות ברע הינה אפשרית ואפילו טובה, כי אז הרע מתעלה 4 . הדרך להעלות עולם שנפל היא לראות את הטוב שבו, וכך להחיות אותו ולתת לו דרך להופיע, על ידי דיבור לאותו מקום והתייחסות אליו.
וכך אומרת הגמרא, שאפילו עמלק רצה בזמן כלשהו לחזור, הוא התדפק על דלתם של ישראל, אבל דחו אותו ואז הוא הלך 5 . נמצא שעמלק הוא היוצא מן הכלל, שמעיד על הכלל. הוא אותו אחד שנמצא "מעל השמים", אבל חוץ ממנו יש תיקון לכל העולמות.
דוקא כשחושקים להאיר את נועם הטוב בכל ממש, ולהשביע צחצחות במקור הכל, וסוללים דרכים שזורמים בהם תמיד חיי כל, עבודת עליית העולמים הולכת ומתגברת, כשלהבת העולה מאליה, בלא עמל רוח ונפש, כי אם במנוחה ועונג.
כאשר באים בעמדה של מלחמה, גם הצד השני ילחם, ולמלחמה זו לא יהיה סוף כל עוד לא נחשפה נקודת האמת הפנימית. לעומת זאת, עבודת מעלי העולמות היא עבודה של שבת ומנוחה, אין בה מלחמה אלא הבנה מהי נקודת האמת של הצד השני, ובניית כלים שיעזרו לו להגיע למקום שהוא רוצה אותו. לכל דבר יש מקום שהרי הקב"ה ברא אותו, ובעבודת מעלי העולמות מוצאים לכל דבר את מקומו, ורואים איך להוביל אותו לשם מהמקום בו הוא נמצא. גם אם אותו דבר מפריע לך, הרי יש לו סיבה שבשבילה הוא נברא, וכל אדם רוצה להגיע לאותו מקום.
לשני עולמות אלו השלכות גדולות מאוד במרחבי החיים, ונביא כמה דוגמאות.
עבודת המידות – מבחן התוצאה ומבחן המניע
נדגים את שני העולמות דרך עבודת המידות של כל אחד מהם.
כאשר אדם עושה דבר רע, אפשר להתייחס לכך בשתי צורות. ההתייחסות הראשונית היא אל המציאות המעשית – לכך שאדם זה גונב. לאדם שתאב לממון יש רצון רע, וכך גם לאדם שכועס או מתגאה ורומס את חביריו יש רצונות רעים. אולם, בעולמם של מעלי העולמות מסתכלים על כל פעולה במבחן המניע, העולם הרוחני ממנו היא באה. אם ניכנס לתוך עומק רצונו של האדם המתגאה על חביריו נתבונן יחד איתו ונשאל אותו למה הוא עושה זאת, מה הוא מרויח מכך שהוא דורך על אחרים – נגיע למקום טוב. נגיע למסקנה שהוא מקבל מכך תחושה טובה, הרגשת חשיבות וערך עצמי. אם לא יתנו לו שלשה שבחים ביום – הוא ירגיש שאינו שווה כלום. נמצא שבסופו של דבר, אדם זה מבקש להרגיש את הערך העצמי שלו, והרגשת ה'אני' הפנימי היא כמובן דבר טוב, בלעדיה הוא לא יעשה כלום. נמצא שאדם זה מחפש משהו חשוב מאוד, אבל הדרך לכך היא שישבחו אותו עשרה אנשים ביום.
נניח שהיינו אומרים לאדם כזה: 'האם ידעת שאתה יכול להגיע לאותה תוצאה של ביטחון עצמי גם בלי להיות תלוי באחרים? האם ידעת שאפשר להרגיש מיוחד גם בלי לעשות כל מיני פעולות חיצוניות, אלא להגיע להרגשה פנימית שאין בריה אחת כמוך, להרגיש תחושת חשיבות ועונג פנימי בלי צורך שאחרים יאמרו זאת?' ברור שהוא היה עונה – אם רק הייתי יודע על כך הייתי רץ לשם. הבעיה היא שהוא לא יודע להיכן לרוץ, אין לו כלים.
בעולם של מברר הבירורים, אם נרצה לתת המלצה לאדם שמתגאה כיצד לתקן את מידותיו, נאמר לו – 'תעזוב את המקום הזה, תתגבר! בכל פעם שאתה מרגיש נטיה כזו תאמר 'אני לא עושה זאת'. אולם, כיון שהגאווה נועדה לתת אדם תחושה מאוד עמוקה ואמיתית – יש לדרך זו מחיר כבד, ובמיוחד אצל ילד. פעמים רבות, היכולת של ילד לתפקד תלויה בכך שהוא דורך על ילדים אחרים. לפעמים כשאדם מתגאה הוא מרגיש שהוא חשוב, והרגשה זו היא זו שנותנת לו חַיּוּת וסיבה לקום בבוקר. אצל אדם כזה, אם אומר לו 'תתגבר על הגאווה' – אמנם אעצור את הגאווה, אבל אפגע במקום הרבה יותר מהותי, בצורך קיומי. פגעתי לו בנפש ובביטחון, וכך הבאתי אותו למקום לא טוב. המעשה היה מקולקל, אולם קלקול זה בא לתת מענה למשהו פנימי, ואני מנעתי טוב מבעליו.
כיתה תוססת או מופרעת?
דוגמא נוספת אפשר להביא מכיתה תוססת, כיתה שיש בה מרקם חיים, אלא שהוא לא הולך למקומות הטובים ביותר – התלמידים עושים שטויות, אין משמעת, הם פוגעים במורים, מאחרים, אין בכיתה מספיק יראת שמים וכו'. מורה יכול לבוא ולומר – את סעיפים א' ב' וג' צריך להפסיק מיד! הוא מתערב בתוך המציאות, ובכך הוא עלול לשבור דברים. יתכן שיש בכיתה זו מנהיגים ויש תלמידים שהולכים אחריהם, יש תהליכים בכיתה שמהווים מרקם של חיים. יש גם דברים טובים, וכשבא המורה ואומר – אתה לא בסדר, תעצור! הוא צודק, אבל בכך הוא 'הרג' את הכיתה – את השמחה והחשק שגורמים לתלמידים לעשות גם הרבה דברים טובים. בכיתה יש מרקם של חיים, שאמנם כרגע מופיע בתוך פעולות לא כל כך טובות, אבל אם נתבונן רק במבחן המציאות נפגע באותו מרקם, ונהרוס בנינים שעמדו על המקום הזה.
אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר
"בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" 6 . בעולמם של מעלי העולמות, קיימת חלוקה מהותית בין שני רבדים – הרובד הפנימי והגילוי שלו. הרובד הפנימי של האדם הוא הרצון, והרצון ביסודו הוא טוב: "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר" 7 – זה כלל האדם. כל הרגשות העמוקים שהאדם חש באופן פנימי הם נטף מהרצון האלוקי העליון, אלא שלפעמים האדם לא מצא את המקום הנכון להופיע אותו, כהמשכו של הפסוק "וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים". עיקרון זה נכון ביחס לכל התאוות האנושיות, גם יצר הגאווה והעריות מתחילים משייכוּת לדבר חיובי, דבר אלוקי טוב ועליון. אדם שנואף – רוצה בעומקו אשה, יש בכך חזרה לתחילת ספר בראשית "עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" 8 . זוהי חזרה לנקודת חיבור מאוד עמוקה, שבעולם הסוד תופסת את המקומות העמוקים ביותר. הבעיה מתחילה כאשר אין לאדם את הכלים שהתורה נותנת כדי שהשכינה תשרה במקום הזה – הוא לא התחתן ולא בנה את הדברים בצורה השלמה שלהם – ואז הוא הולך ומחפש את מימוש הרצון בחוץ, דרך הקלקולים הגדולים ביותר.
ההפרדה בין הרצון בטהרתו לבין הגילויים שלו מאפשרת לבוא גם לאדם הרחוק ביותר, לזהות את נקודת הרצון הפנימית שלו ולדבר איתה. לומר לאותו אדם גאוותן שהוא מחפש למעשה דבר אלוקי, ובשלב הבא לומר לו– 'בוא ואעזור לך לבנות כלים במקום טוב'.
ברמת האידיאל, דרך העלאת העולמות נכונה ביחס לכל מציאות בעולם; אמנם, לפעמים דבר מסוים נפל ואין לי כלים להרים אותו, ואז אין ברירה אלא לברר את הטוב מהרע, ולהשאיר את הרע למטה.
חינוך ילדים
עיקרון העלאת העולמות הוא יסוד החינוך. כאשר רואים ילד שעושה דברים לא טובים, אבל מצליחים לזהות את הנקודה הטובה המחייה אותו – לוקחים אותו על ידי כך מהמקום הנמוך בו הוא נמצא, ומעלים אותו למעלה. הטוב האלוקי שבתוך הילד נפל, הוא ביקש חשבונות רבים, ואם יש לך את היכולת לדבר אליו, ולראות את הטוב מתוך מכלול שלם של דברים לא טובים – העלית אותה למעלה, כי הדיבור עם החלק הזה מרומם, מעצים ומפתח אותו. התרכזות בטוב שבתוך האדם מעלה אותו למעלה כי באמת אותו דבר טוב אינו נקודה צדדית, אלא לב ליבו של כל אדם. הטוב הוא יסוד חייו של כל אדם.
נתאר לעצמנו שני אחים, והאח הגדול רוכב על הקטן. אפשר לומר לו: 'תפסיק, תראה מה אתה עושה לו! איך אתה מתנהג?' אולם, אפשרות שניה היא לחשוב – למה הילד עושה את זה? כי הוא רע? לא. אני יכול לשאול אותו למה הוא מרביץ לו, והילד יענה על כך תוך כמה דקות – כי הרביצו לי בכיתה, פגעו בי והעליבו אותי, אז אני כועס. אם נלך לפי מידת הדין, נשאל אותו – 'אז מה כל זה קשור לאח?' אולם, אם נרד לעומק נראה שהילד רוצה לשקם את עצמו, הוא לא רוצה להיות סמרטוט – ורצון זה הוא חיובי מאוד. הילד לא מרביץ לאחיו כי הוא רע, אלא כדי להרגיש שהוא שווה משהו. אז מה הפיתרון? אבא שהולך בדרך של מעלה עולמות מבין שהילד רוצה חשיבות, אז הוא יתן לילד חשיבות – ויראה שתוך יומיומיים הילד מפסיק. דברים אלו אינם תאוריה, אלא מציאות מוכחת אינספור פעמים.
כאשר ילד שובר עציץ – הוא יודע טוב מאוד שהדבר אסור, ולכן אין צורך להעיר לו, זה אינו הנושא. אבא שכל מה שיש לו לומר לילד הוא 'אסור' הינו חוטא לאמת, הוא לא יודע מה באמת הילד רוצה. אם נתפוס אותו לשיחה ונשאל אותו למה הוא שבר את העציץ, הוא יענה שהוא מרגיש שלהורים לא איכפת ממנו, הוא חושב שלא אוהבים אותו, כבר שבוע הוא מנסה לדבר עם אבא והאבא לא שם לב, אז בסוף הוא שבר עציץ. הוא רוצה תשומת לב, וכיון שלא קיבל אותה בדרך אחת – הוא מחפש בדרך אחרת.
"עבודת הצדיקים שבכל הדורות" היא לברר מהי האמת, וגם העונשים של התורה הם לברר בירורים. לעומת זאת, עבודתם של מעלי העולמות אינה כתובה בשום ספר, וזאת מסיבה פשוטה – אין כאן מתמטיקה אובייקטיבית, היא משתנה ביחס לכל אדם וביחס לכל זמן. עבודה כזו מחייבת להבין את נפש האדם ואת המציאות, אין הלכה שאומרת 'שוברים עציץ כי…' או 'מתגאים כי…', אין שני בני אדם דומים! אם נאמר למי שמתגאה – 'זה לא טוב שאתה מתגאה!' הוא ישיב – 'אתה צודק, אבל אני מקבל מהגאווה ביטחון, אז תתן לי אותו ממקום אחר. אם לא נתת – עקרת לי את החיים'. ילד שרוכב על אח שלו מקבל מכך מעין של חיים, צבע בפנים. אם הוא לא ירכב על החבר שלו – כל הביטחון שלו נשבר, ולכן מסוכן לעצור את הדבר באופן פתאומי. אני צריך לבנות לילד לאט לאט את הכלים שהוא צריך, במקביל אעזור לאח השני בצד השני, ולאט לאט התהליך יעבור למקום אחר. אם אלך בדרך הקלה ואעצור את הדבר באופן מיידי – שברתי לילד משהו, ולפעמים יקרו דברים יותר קשים בשלשה מקומות אחרים. אפשרות שניה היא שאהפוך את הילד לילד כנוע, שיאבד הצבע בפנים.
ב"אורות הקודש" 9 כותב הרב קוק: "הסדר של העלאת המדות בנפש היא חכמה מיוחדת, שצריכה להרחבתה את כל הרכוש של תורת הנפש עם כל ההתחדשות היותר מעובדה שבדורותינו". לא די לומר מה צריך, אלא יש ללמוד את תורת הנפש עם כל החידושים שבדורות האחרונים, אשר מבינים את כל צדדי הנפש, ואז אפשר להביא את הנפש להיפגש עם התורה, לקחת את החיים ולחבר אותם אל התורה, לא לומר להם 'שתקו ותשמעו' – כי אז הם מתים.
ודאי שיש גם קוים אדומים. ודאי שלא מספיק רק להסתכל על הפנים אלא יש לראות גם את התוצאה. אולם, הרבה פעמים מי ששובר עציץ אינו נמצא במקום של הקשבה למוסר, ורק אחרי שיוצרים את המשענת העמוקה בקדושה – יש מקום להראות שהיה כאן משהו לא טוב, כי אז הוא נמצא במקום בו הוא אכן רואה שזה דבר לא טוב, ולא במקום שבו יש התנגשות, והוא כועס. ודאי שבסופו של דבר צריך להגיע להכרה מה טוב ומה רע, אבל בבחינה של שבת – לדבר אל הפנים, ואז הוא יראה לבד שלא שוברים עציצים. לא לבוא ממקום של מלחמה אלא ממקום של רצון.
