מה יודעת מצרים על א-להי ישראל? מה יודע עליו פרעה? ניכר כי שאלות אלו נוכחות בליבו של סיפור היציאה ממצרים. כך בפתיחה לעשר המכות: "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם" (שמות ז, ה), וכך בדיבורים החוזרים ונשנים אל פרעה, שנועדו ליידע אותו 'כי אני ה", או 'כי אני ה' בקרב הארץ'.
עובדה זו מעוררת שאלות ותהיות: מדוע מחשבת מצרים היא נושא כה משמעותי בסיפור? מהו הערך בתיאור מפורט של עמדת פרעה בכל שלב ושלב? הקושי קיים גם במשפט המשמש כבריח התיכון לסיפור היציאה: 'שלח עמי ויעבדוני'. א-להים מזמן את פרעה לשלח את העם, וללא מעורבותו הוא לא יוציאם. מוטיב זה בולט במשמעות הטעונה של המילים: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם" (שם יג, יז), המתארות את הרגע המיוחל בו נעתר פרעה לשלח את העם. השאלה מתבקשת: שילוח זה – את מה הוא משרת? מה היה חסר אילו בא א-להים למצרים והוציא ממנה את ישראל על אפם ועל חמתם של פרעה ובני עמו?
מסר לצופים
תשובה ראשונית תניח את האצבע על ישראל ועל התהליך העובר עליהם. בפתיחה לפרשה א-להים מציג בפניהם ייעוד: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". תגובתם היא בהתעלמות: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שם, ט). בני ישראל נתונים בעבודה קשה, ורוחם אינה פנויה לרעיונות גבוהים. כמענה, א-להים מניח לדיבור איתם, ופותח בדיאלוג עם מצרים: "בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ" (ו, י-יא). ואם לא ישלח, יראהו א-להים את ידו החזקה.
במשך פרקים רבים מתוודע א-להים לפרעה, אבל במהות, זהו המשך לדיאלוג עִם ישראל הלובש כעת צורה חדשה. העם משועבד ברוחו למצרים, דרכה הרוחנית עומדת כעת למבחן, וישראל משמשים כצופים מן הצד. כעבור עשר מכות, בהן יראה העם במפלת מצרים, ישוב א-להים אליהם, והם כבר יהיו בעמדה אחרת – בשלים לדיבור, ואף ליטול חלק פעיל ביציאה.
זהו צד אחד של המטבע, המתמקד בנעשה בגבול ישראל. בצידה האחר נמצאת מצרים, המעצמה הגדולה בעולם, ומשמעות רבה יש לנעשה בתחומה. על כך בדברינו הבאים.
עימות תיאולוגי
כוח רב מופעל על פרעה בפרשותינו, ועם זאת העימות במהותו הוא תיאולוגי ומוסרי. כך עולה כבר מן הדיבור הראשון, בו מוצבת התביעה לפתחו: 'שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי'. לא היציאה ממצרים או ההליכה לארץ כנען מהווים נושא, כי אם עיקרון בעולם הרוח: חירותו של עם ישראל לעבוד את א-לוהיו. בשלוש טענות משיב לכך פרעה: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל?"- אינני מכיר אותו, וממילא התביעה הנאמרת בשמו מופרכת; "לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'"- גם אם הוא קיים, אינני יודע אותו, אין לי היכרות עומק איתו, ולכן אינני מחויב לו; "וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ"- אין לי כל כוונה לשלח את ישראל. למה? ככה.
מול נוכחותו של א-להים, מעמיד פרעה את שרירות ליבו. שלוש טענות הוא טוען, ומרגע שהן נטענות, יוצא לדרך עימות ארוך ומורכב. המוקד המעשי שלו הוא עשר המכות; אך ליבו הוא עולמו הרוחני של פרעה, מערכת המושגים של מצרים והתהליך שהם נדרשים לעבור.
זהו המקום להתייחס אל המונח 'הכבדת לב פרעה' החוזר על עצמו שוב ושוב. במבט ראשון נראית ההכבדה כשומטת את הקרקע לטענה המזהה תהליך אמיתי העובר על פרעה, שהרי א-להים התערב בבחירותיו. הקשבה למילות הכתוב עשויה לפוגג את הקושי. הכבדה או חיזוק לב אינן פעולות של התערבות במחשבת פרעה ובדרכו. לפרעה ישנה עמדה, וא-להים אינו עומד לשנותה. לצד זאת, היא עומדת למבחן כעת, וקיימת אפשרות שבשל חולשה, או חוסר מוכנות לשלם את המחיר הוא ייסוג בו. א-להים מחזק את ליבו ובכך מאפשר לו להמשיך ולטעון את טענותיו. חיזוק זה הוא שמאפשר את הבירור הנוקב שמקיים עמו א-להי ישראל.
לא בחשכת לילה יצאו ישראל ממצרים, כי אם 'בעצם היום הזה', לעיני פרעה ולעיני מצרים. לא במדבר קיבל העם את חירותו, כי אם באינטראקציה מול המעצמה הגדולה בעולם. ומהו מקומה של מצרים בתהליך? מצרים היא שיקוף לעמדה האנושית בעת ההיא, לטוב ולרע. כעת מתברר, ששני הפירושים שהצענו עולים לכדי אחד. התהליך הרוחני העובר על העם, מהווה השתקפות ועיבוד לתהליך העובר על מצרים. במובן זה מצרים משמשת סוג של רחם, בו נוצר העובר, והיא גם שותפה בתהליך הלידה.
שליחות לדורות
וממעוף הציפור: מעורבות מצרים ביציאה אינה אירוע חד פעמי אלא מאפיין החוזר על עצמו בצמתים חשובים בתולדות העם. דוד בא לירושלים ובונה אותה כעיר בירה רק לאחר הסכמת היבוסי היושב בה (בהשתקפות מדרשי חז"ל). לימים הוא מבקש לבנות מקדש, וא-להים משיבו שרק לאחר שישרור השלום עם אומות העולם ייכון המקדש. ישראל יוצאים לגלות, והם מחויבים בשבועה שלא למרוד באומות העולם בדרכם לשיבת ציון.
תנאי זה, של קבלת רשות מאומות העולם, מצביע על חלקן של האומות בתהליך. זהו המשך ישיר לעמדה אליה הוזמן פרעה – לשלח את העם. פרעה אמנם שלח את העם בעל כורחו, ובהמשך הוא אף חזר בו, אבל בעצם השליחה הוא הניח אבן פינה לשליחות ההיסטורית של עם ישראל – להניף דגל של חירות מוסר ורוחניות, מתוך מחויבות עמוקה לעתידה של האנושות כולה.
