בירור עניינם של ימי בין המצרים. שלושה מעגלים בהבנת שלבי המעבר מי"ז בתמוז ועד תשעה באב.
אנו נמצאים בעיצומם של ימי בין המצרים – וננסה להתבונן במעט בדבר משמעותם – משמעות התהליך אותו אנו עוברים בימים אלו.
ונפתח בהתייחסות כללית לאבילות על חורבן הבית במהלך כל השנה. באופן בסיסי תיקנו חכמים לאחר החורבן כמה וכמה הלכות המביאות את האדם מישראל לתחושה מתמדת המכירה בחסרונה של ירושלים ובחסרונו של המקדש.
שולחן ערוך אורח חיים סימן תקס:
סעיף א: משחרב בית המקדש, תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונים לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד…
סעיף ב: וכשהחתן נושא אשה, לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין.
הגה: ויש מקומות שנהגו לשבר כוס בשעת חופה, או לשום מפה שחורה או שאר דברי אבילות בראש החתן (כל בו). וכל אלה הדברים כדי לזכור את ירושלים, שנאמר: אם אשכחך ירושלים וגו' אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי (תהילים קלז, ו).
סעיף ג: וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם. 1
סעיף ה: אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה.
בחלק מן ההלכות שרצו חכמים להנהיג הקלו במהלך הדורות מטעמים שונים, אך כבר נזכר בפוסקים שלפחות בימי בין המצרים ומר"ח אב יש להחמיר בהלכות אלו – וכגון בנגינה בכלי שיר.
על מה אנו בוכים?
א. על הנבואה, על השכינה שהייתה בתוכנו. 2
ב. רוב מצוותיה של תורה שאינם שייכים בנו.
ג. כל הצרות שאירעו לאבותינו מן החורבן ואילך – קשורות לתוצאותיו.
ד. כל צרותיו וסיבוכיו של היחיד. 3
ה. ריחוק עד כדי כך שאיננו מכירים בגודל החיסרון.
שלושת המעגלים – שלושה מעגלים בהבנת שלבי המעבר מי"ז בתמוז ועד תשעה באב
– מעגל ראשון –
באופן ראשוני ופשוט ימי בין המצרים הם הימים שבין י"ז בתמוז – יום בו נבקעו חומות ירושלים בבית המקדש הראשון, לבין היום שבו חרב בית המקדש – בשני הבתים.
אנו מכירים את הפסוק באיכה (א, ג):
"גָּלְתָה יְהוּדָה מֵענִי וּמֵרב עֲבדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לא מָצְאָה מָנוֹחַ כָּל רדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים ".
פשט הלשון "מצרים" פירושה גבול. 4 ומשמעות הפסוק היא שהאויבים תפשו את ישראל במקום המוקף באופן כזה שאין יכולת לברוח ממנו לכל עבר, עובדה שגרמה לחורבן הגדול.
רש"י: " המצרים – גבולים של שדה וכרם".
הכינוי שדבק בימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב – "ימי בין המצרים" מקורו לכאורה הוא במדרש הבא:
ד"א כל רודפיה השיגוה בין המצרים ביומין דעקא, 5 משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם קטב מרירי מצוי כמד"א (תהלים צא) מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים (איכה רבה פרשה א).
על פי זה פירוש הלשון בין המצרים היא במשמעות של צרה ובעיה, ומתייחסת היא לזמן המועד לפורענות – בין י"ז בתמוז לתשעה באב.
שתי משמעויות הם אם כן ללשון זו –
בפשט – בממד המקום.
על פי המדרש – בממד הזמן.- מעגל שני –
ימי האבילות על המקדש מכונים בלשון הגמרא – אבילות ישנה.
הרב סולובייצ'יק מקביל אותם לאבילות על יחיד, ועורך הקבלות מבחינת ההלכות שבהם:
שלושת השבועות מקבילים בחומרתם לאבילות של שנה. תשעת הימים – לאבילות של שלושים יום. תשעה באב – מקביל לימי השבעה:
"תנו רבנן: כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב: אסור באכילה ובשתיה, ובסיכה ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות" (תענית ל' ע"א).
ואף מקביל לאנינות:
"כך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אילעאי: ערב תשעה באב מביאין לו פת חרבה במלח, ויושב בין תנור לכיריים, ואוכל, ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו ." (תענית ל' ע"א).
באבלות על היחיד ישנם שלבים שונים:
א. מתו מוטל לפניו – פטור מכל המצוות.
ב. שבעה – זמן שבו באופן בסיסי האדם חוזר אל חיובו במצוות, אך אסור בדברי תורה (מכיוון ש"פיקודי ה' ישרים משמחי לב"), וכן נוהגות בו הלכות אבילות – נעלית הסנדל, ועוד.
ג. שלושים – חוזר לחיובו המלא במצוות, אלא שעדיין אסור בשמחה, בנישואין בגילוח ועוד כמה איסורים.
ד. י"ב חודש – אומר קדיש על המת, הגבלות על שמחה ועוד.
מבחינה פסיכולוגית דיני אבילות משקפים ומלווים באופן עמוק מאד את התהליך שעובר על האדם. 6
א. בתחילה אדם מקבל מכה נוראה הממלאת את כל החלל. מתו מוטל לפניו. כל המציאות בבת אחת משתנית, איזה כיבוי מאורות כללי, כאשר אם הקרבה שלך אליו משמעותית, הרי שכל המציאות מתגמדת בבת אחת כנגד החלל הגדול שנוצר – במצב זה אדם פטור מן המצוות.
ב. בשלב השני – השבעה, זהו שלב שבו עסוקים בכבודו ובמקומו של המת, אך כבר נמצאים בשלב של הפנמה עמוקה. האדם חוזר להתחייב במצוות בהדרגה, הנושא המרכזי שבו עסוקים הוא בזיכרונו של המת, אך כבר בתוך מגמה של תיקון.
ג. ממשיך שלב העיכול, אך כבר מתוך חזרה הדרגתית אל שגרת החיים. "ממשיכים הלאה", החלל עדיין תופש מקום משמעותי ועמוק, אבל מנסים לאזן את הפרופורציות, עובדים על איזונים – כך ניתן להגדיר את השלושים ואת הי"ב חודש.
ד. שלב הבא – החיים חוזרים למסלולם. לא בהדחקת הזיכרון, כי אם בהעמדתו כחלק בונה מן החיים, כאשר זיכרונם של העוזבים מלווה אותנו, מורשתם מדריכה אותנו, אנו נזכרים במידות הטובות שהיו להם ומשתדלים להפנימם.
וביחס לחורבן המקדש – באופן בסיסי דברנו על ימי בין המצרים כקשורים ללוח זמנים היסטורי – בי"ז אירעו דברים קשים לישראל, וכן בט' באב.
המעגל הנוסף הוא במשמעות של קביעת השלבים השונים על ידי חז"ל בכדי לחבר אותנו אל הרגשת החורבן בהדרגתיות.
למעשה התהליך שאנו עוברים הוא הפוך מן האבילות על היחיד.
מתהליך של ריחוק מן החורבן – במודעות וברגשות, למצב של תחושה כאילו עכשיו חרב הבית – וכמי שמתו מוטל לפניו.
אבילות חדשה – השלמה עם המציאות.
אבילות ישנה – אי השלמה עם המציאות של החורבן. נקודת המוצא היא במציאות של חיים שהחורבן אינו תופש בה מקום, ובהדרגה חוזרים אל התחושה של מתו מוטל לפניו. 7 – מעגל שלישי –
חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר. ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר.
ישנו כלל הנקוט בידינו שלכל זמן ישנה הופעה רוחנית השייכת לאותו זמן, ואכן ניתן לראות שימים שמיוחדים לדברים מסוימים אכן יש בכוחם להוציא מן הכוח אל הפועל תכונות אלו.
דוגמאות:
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה – כך משנכנס אדר מרבין בשמחה, אמר רב פפא: הלכך, בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי – לישתמיט מיניה באב דריע מזליה, ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה (תענית כט, א)
וכך פוסק בשולחן ערוך אורח חיים סימן תקנא סעיף א:
"משנכנס אב ממעטין בשמחה; ובר ישראל דאית ליה דינא בהדי כותי, לישתמיט מיניה דריע מזליה".
על פי זה ננסה לבחון האם ישנו מאפיין לחמשת הדברים שאירעו בי"ז בתמוז, וכנגד לחמשת הדברים שארעו בט' באב. וננסה להתבונן בדברים דרך שני האירועים הראשונים שאירעו בימים אלו – שבירת הלוחות, וחטא המרגלים.
בשני חטאים מרכזיים חטאו ישראל במדבר. חטא העגל וחטא המרגלים.
את חטא העגל מבטא י"ז בתמוז, יום שבו ירד משה מן ההר, וראה את העם מחולל סביב העגל ושבר את הלוחות.
חטא המרגלים היה בתשעה באב, יום בו חזרו המרגלים והוציאו דיבת הארץ, והוא היום שבו נגזרה גזירת החורבן.
הראשון – יום מתן לוחות הראשונים.
השני – יום שבו חזרו המרגלים משליחותם, יום שאילו היינו זוכים היו כולם אומרים – "טובה הארץ במאד מאד", וכן היו אומרים ככלב – "עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה".
שני הימים מבטאים שתי בחינות של קשר שלנו אל הקדש.
הראשון – יום קבלת תורה – מבטא את הקשר שלנו אל הקדש העליון, אל השמים. 8
השני – יום מתן ארץ ישראל מבטא את היחס שלנו אל הארץ – אל הארציות בכללותה.
אם נתבונן בחמשת הדברים שאירעו ב י"ז בתמוז נוכל לראות שכולם מבטאים מציאות של קודש שנפגם, מציאות של דבר אידיאלי ועליון שהסתלק מן העולם. ביום זה לא ארע עדיין החורבן, אך שורשיו הרוחניים נעוצים ביום זה.
ונתבונן בארבע דברים הנוספים שאירעו ביום זה:
בטל התמיד – עדיין אין כאן חורבן של הבית, אך ביטול התמיד מבטא את ביטול קביעות העבודה, וניתן לראות בכך את הפגיעה בעומק השייכות אל המקדש. 9
הובקעה העיר – עדיין החורבן לא התחולל, אך פריצת החומות מבטאת את השבירה של שלמותה של העיר, של הכוח שהגן על ירושלים. בהקשר זה ניתן לראות את בקיעת החומות הן במשמעות הן במשמעות הלאומית והן במשמעות הרוחנית. ויותר מכך – קדושת ערי חומה תלויה בחומות העיר, ויש לכך משמעויות הלכתיות המקנות לעיר שיש לה חומות קדושה לכמה עניינים, וקדושתה זו של ירושלים נפגמה ביום י"ז בתמוז.
שרף אפוסטמוס את התורה – ההקשר ליום הוא ברור – חילול התורה.
והעמיד צלם בהיכל – גם כאן ישנו חילול של המקדש אך עדיין לא חורבן.
וביחס לתשעה באב
חרב הבית בראשונה ובשניה – חורבן הבית אמנם יש בו את הממד של איבוד הקודש שלא הצליח להופיע בעולם, ובדומה לשבירת הלוחות או לשרפת התורה, אלא שהשוני הוא גדול. חורבן המקדש פירושו גם חורבן מרכז החיים. המקדש אינו כאותיות הפורחות באוויר, אלא מדובר הוא במרכז של כל מערכות החיים. מקומו של המשפט הוא במקדש, המקדש הוא מקום התפילה 10 העבודה במקדש מבטאת ציר רוחני משמעותי בחיי האומה, המקדש תופש גם משמעות במובן החינוכי – בהקשר לווידוי והתשובה, וגם הקרבנות קשורים מאד לעבודה זו. המקדש הוא גם מקום השירה והיופי ועוד ועוד.
נלכדה ביתר – חורבן ביתר מסמל את המכה בפטיש של חורבן בית שני. ר' עקיבא וחכמים נוספים חשבו שניתן להרים את נס המרד ולהחזיר עטרה ליושנה, אך לא זכו והחורבן הגדול התחולל סביב כשלון המרד מותו של בר כוכבא ונפילתה של ביתר.
נחרשה העיר – ירושלים חדלה מלהיות עיר ונחרשת על ידי הרומאים לקיים את הנבואה "ציון שדה תחרש", ואין לך ביטוי מובהק יותר של הפסקת חיים – ביטוי של חורבן.
עוד נעיר –
בהקשר למייחד את כל הדברים שאירעו ביום י"ז בתמוז – עדיין אין כאן חורבן, ובאופן תיאורטי ניתן היה עדיין לדבר על תיקון ביחס לכל אחד מהם. ביחס ללוחות הראשונים – אכן היה תיקון, שהרי ניתנו לוחות שניים, וביחס לאחרים – בכל אחד מהם עדיין הייתה דרך חזרה אילו היינו זוכים לה, אלא שבפועל לא כך היה, והשבירה הרוחנית הובילה לבסוף לחורבן החיים בתשעה באב.
משמעות דברינו אלה בכמה מישורים:
באופן פשוט נכון הוא להכיר במשמעות של הימים ולכוון את הצער על עניינו של כל אחד מהם.
ויותר מכך – הכרה בתוכנו של הדבר עליו אנו מיצרים ובוכים יש בה את הביטוי לאי ההשלמה עם חסרונו. בי"ז בתמוז צמים אנו ונוהגים מנהגי אבלות בהקשר לאי השלמתנו עם החיסרון של הלוחות הראשונים, או עם הפגיעה בקדושתה של ירושלים, המקדש, העבודה בו, ועם התורה שנשרפה.
בתשעה באב מצבנו הוא כמי שמתו מוטל לפניו. בוכים אנו על הפסקת החיים הישראליים שהיו במלוא תפארתם כאשר המקדש היה עומד על מכונו, כוהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם. בוכים אנו על מיעוט הקשר שלנו אל נחלת אבותינו, אל ארץ המסוגלת לנבואה, ואל ארץ שבהכרת מעלותיה נשוב אל מלוא קומתנו. ביום זה הבכי הוא על החיים הישראליים שנקפדו, על השכינה שעזבה את הארץ יחד עם חורבן המקדש והעיר.
לכוון את הצער אל דברים אלו פירושו להיות קשור אליהם – להיות מצפה לחידושם.
