וַיִּקְרָא: הקריאה המגשרת בין שמיים לארץ
הכל מתחיל בקריאה אלמונית, כמעט לחישה, שבוקעת מתוך הדממה:"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה".
לפני שהדיבור הופך למסר, לפני ששם ה' בכלל מופיע, ישנו רגע של גשר.
זוהי הזמנה לעזוב לרגע את ה"מחנה" המוכר שלנו – את הדאגות, את החשבונות ואת נקודת המבט האנושית הצפופה – ולפסוע מהמקום בו נתון האדם למקום אליו הוא נקרא.
בספר ויקרא, בתוך אוהל מועד, אנו מוזמנים להביט בעולם דרך עיניו של "בעל הבית" – בורא העולם "כִּי לִי הָאָרֶץ".
כאן, הקדושה אינה פרויקט חברתי והמוסר אינו רק "תיקון עולם"; הם הד לאמת מוחלטת ואינסופית: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי".
אבל הסיפור האמיתי קורה במתח שבין המבט הזה לבין החיים עצמם.
אם ספר ויקרא הוא "האמת מלמעלה" כפי שהיא משתקפת מנקודת מבטו של א-לוהים, הרי שספר דברים הוא הצמיחה של האמת והאחריות מלמטה.
המעבר ביניהם הוא סיפור ההתבגרות של כולנו.
כמו הורה שבונה לילדו חדר ומפנה לו מקום כדי שיוכל ליצור שם את עולמו, כך אלוהים "מצמצם" את נוכחותו המוחלטת כדי לתת לנו מרחב של אחריות ובחירה "הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".
השותפות הזו היא לב העניין: אנחנו נעים תמיד על הציר שבין הידיעה שהארץ שייכת לו ("כי לי הארץ"), לבין ההבנה שהאחריות על מה שקורה בה – מונחת על כתפינו.
ככל שאנחנו מבשילים, המקום שבו אנחנו נדרשים לקחת פיקוד הולך וגדל, מבלי לשכוח את הקול הקורא לנו תמיד מלמעלה.
נקודה למחשבה
מבחן הבגרות: כיצד נקבע ה"מינון" הנכון עבור הדור שלנו בין הציות המוחלט לקודש לבין לקיחת היוזמה האנושית בתיקון העולם?
