עיונים בפרשת השבוע עם הרב שמעון קליין – פרשת כי תבוא
מה המשמעות של האבנים שהוקמו עם חציית הירדן – ולמה דווקא עליהן נכתבה התורה כולה? שיעורו של הרב שמעון קליין על פרשת כי־תבוא מתעכב על מצווה ייחודית: להציב אבנים גדולות, לסייד אותן ולחרוט בהן את דברי התורה.
המעשה הזה מתואר פעמיים, ובכל פעם מודגשת זווית אחרת – פעם ביום המעבר עצמו, ופעם בהר עיבל, מלווה במזבח ובקרבנות. הפערים בין שני התיאורים פותחים דיון עשיר במשמעות הכניסה לארץ ישראל.
המעמד הראשון, הסמוך לירדן, מתפרש כהצהרה מיידית של העם על מחויבותו לקיים את המצוות בארץ החדשה. האבנים הופכות לעדות נצחית לאותו רגע מכונן, ממש כפי שגל האבנים של יעקב שימש סימן לברית עם לבן. לעומת זאת, המעמד בהר עיבל מציב את האבנים בהקשר רחב יותר – בניית מזבח, הקרבת עולות ושלמים, וכתיבה "באר היטב" שמדרשים רבים הבינו כנועדה לכל האנושות, בשבעים לשון.
העיון מדגיש כי לא מדובר רק בזיכרון היסטורי, אלא במהלך שמחבר בין יציאת מצרים – שהביאה חירות מופשטת – לבין הכניסה לארץ, המגלמת חירות מוחשית ומעשית. בעוד בלוחות הברית את התורה כתב ה' עצמו, כאן עם ישראל הוא הכותב: הוא זה שלוקח אחריות על קיום התורה ומטביע את חתימתו על אבני הארץ.
בספר יהושע מופיעה חלוקה כפולה של האירועים: אבנים המוצבות בגלגל לזיכרון נס מעבר הירדן, ואבנים בהר עיבל כבסיס לעבודת ה'. יהושע עצמו מיישם את הציווי אך גם משנה את הדגשים – פחות על כתיבת התורה, יותר על המזבח והקרבנות. השוואה זו מגלה פער עמוק בין "ציווי התורה" לבין "מימוש ההיסטוריה", ומעלה שאלות על מקומה של יוזמת האדם מול הנהגת ה'.
האבנים, אם כן, אינן סתם סמל ארכיאולוגי; הן נושאות מסר חי לדורות: מחויבות מחודשת לתורה, חיבור בין עבר לעתיד, וראייה של הכניסה לארץ לא רק ככיבוש גיאוגרפי אלא ככינון זהות רוחנית־לאומית. מה בדיוק טומן בחובו ההבדל בין האבנים בירדן לאבנים בהר עיבל – ומדוע חשוב לנו לשוב אליו גם היום?
