שיעור 5 – ויֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשֹוֹת כֵּן (ה)
אחשוורוש עונה לה בפליאה והיא תענה לו ברצינות רבה:
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן (ו)
הקורא נבוך משאלתו התמימה של אחשוורוש שאינו יודע על סיפור השמדת היהודים וגם אינו יודע על חלקו של המן בסיפור זה. אסתר מצביעה על המן והמלך קם כעוס ויוצא מן החדר "וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן", שוב, כאילו הוא אינו יודע דבר.
יש לחזור אל הסיפור בהקשבה. אסתר פותחת בבקשה, "תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי". הנושא הוא קודם כל נפשי ורק אחר כך עמי. היא ממשיכה ומסבירה את עצמה, "כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי", שוב, אני ובעקבותיי עמי. כאילו אמרה 'מישהו מבקש לפגוע בי, אך הוא בחר שלא להיעצר בי אלא להמשיך ולפגוע גם בעמי'. במילים אחרות, אסתר מספרת לאחשוורוש סיפור שהוא באמת איננו מכיר.
מה חשב אחשוורוש עד כה על כוונותיו של המן? יש לחזור ולהיזכר: "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שׁוֶֹה לְהַנִּיחָם: אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ" (ג ח-ט).
המן מגיש חוות דעת מלומדת. ישנו עם שקיומו אינו עולה בקנה אחד עם תפישת הממלכה "לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ" (א כב). עם זה מפוזר ומפורד, "וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שׁוֶֹה לְהַנִּיחָם" (ג ח). זהו עם המאיים על לכידות הממלכה ועל היכולת לשלוט בה. המן אינו מזכיר את דבר היותם יהודים מכיוון שזהו לא הנושא. ומה הייתה תגובת אחשוורוש? אחשוורוש קיבל חוות דעת מקצועית והוא פעל על פיה בכל לבבו ובכל מאודו.
הקוראים יודעים את מה שאחשוורוש אינו יודע. הם יודעים שלא טובת המלך היא שהעסיקה את המן אלא כבודו האישי ומעמדו בעיני עצמו ובעיני הסובבים אותו. המן ביקש לפגוע במרדכי אך "וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי (ג ו). כעת מציגה אסתר לפני אחשוורוש את התמונה המלאה – המן מבקש לפגוע קודם כל בי ואחר כך גם בעמי. אם אפשר היה לנסח פסוק שיציג את הדרך בה מציגה אסתר את העובדות לפני אחשוורוש הוא היה נראה כך: 'וייבז בעיניו לשלוח יד באסתר לבדה כי הגידו לו את עם אסתר, ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשוורוש עם אסתר'.
ישאל הקורא – והרי המן לא תכנן לפגוע באסתר? היפוכו של דבר, הוא הרי התגאה על שהזמינה אותו אל המשתה. דומה שבכדי להבין את דבריה אלו יש להבין את התהליך הרוחני שעבר עליה וגם לזהות את המקום בו היא נוכחת כעת.
בשעה שמרדכי התעמת עם המן אסתר הייתה מחוץ לסיפור. התנהגותו הייתה זרה בעיניה, וויכוח נוקב ניטש ביניהם. אסתר אכן לא הייתה רחוקה מן המקום שייחס לה מרדכי, כמי שמנסה להימלט בית המלך מכל היהודים. כעת היא נמצאת במקום אחר. אחרי שחזרה וכרכה את גורלה עם מולדתה ועם עמה היא מבינה שמחאת הזהות של מרדכי איננה סותרת באמת את עולמה וגם לא את זהותה כמלכה. עמדה חדשה זו מביאה אותה להבין שמלחמתו של המן במרדכי וביהודים היא גם מלחמה שלו בה ובמי שהיא.
מעתה הופכת המלחמה להיות בין מי שנקשר אל העולם ממקום שיש בו זהות, אמירה ואמת שהוא נאבק עליה, לבין מי שאין לו זהות ומושגי השליטה שלו הם מושגיו של המן המוזנים ב'תדלוק' התמידי, באינטריגות, בכוח ובשררה. 'איש זה,' אומרת אסתר, 'אשר נלחם במרדכי ובעמו נלחם בעצם בי ובעמי'. להכרה זו היא מבקשת להביא את אחשוורוש.
