שיעור 4 – אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי: אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל: וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת (ה-ז)
בשלושה פסוקים מתאר הכתוב את מרדכי היהודי, את משפחתו, את שורשיו ואת אמנותו את אסתר בת דודו אשר הייתה לו כבת. הנחת העבודה היא שהכתוב מספר עובדות שיש להן נוכחות בעולמם הרוחני של הדמויות, אילולא כן אזכורן היה נטול משמעות.
"אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה" – הזכרת יהדותו של מרדכי כמעין כותרת ממקמת אותה במעגל זהות ראשון. 'אני קודם כל יהודי,' יאמר מרדכי, 'ורק במעגל שני ייזכר שמי'.
"וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי" – אזכורה של השושלת שלושה דורות לאחור מציגה בפנינו איש המחובר אל שורשיו ואל עברו.
"אִישׁ יְמִינִי" – איש משבט בנימין. מי הוא האיש הימיני, מרדכי או קיש? התיאור סובל את שתי הפרשנויות, כאומר שדרכו המיוחדת של השבט היא חוליית יסוד הן בזהותו של מרדכי והן בזהותו של רב-סבו.
"אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל" – ננסח את הפרטים הללו במילותיו של מרדכי – 'אתם רואים אותי כאן, בשושן, דעו לכם – אני לא באמת שייך לכאן. שורשי הם בירושלים ממנה הוגליתי על ידי מלך בבל'.
"וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם" – המילה "אֹמֵן" היא מלשון 'אמונה'. השורש א.מ.נ. מספר על האמון הקיים בבסיס האומנה שבין מרדכי לבין אסתר. שורש זה כאילו לקוח מעולם אחר, לא מנופי המגילה המושתתים על טובות הנאה, תלות, הרתעה או פחד מתקדימים.
"וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר" – מבחינת מרדכי הוא אומן את הדסה, אך הכתוב מוסיף ומזהה אותה, "הִיא אֶסְתֵּר". מה בין הראשון לבין האחרון? הדסה הוא שם עברי. מרדכי אומן את בת דודו, ומבחינתו היא "הֲדַסָּה", בשמה העברי המשמר את זהותה. למעשה מכנה אותה הכתוב בשם 'אסתר' כאומר שתקוות מרדכי לא צלחה.
"הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ" – אסתר היא בת דודו של מרדכי, קירבה שבאופן בסיסי אמורה להעמיד אותם בעמדה שוויונית.
"וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה" – הביטוי "טוֹבַת מַרְאֶה" נאמר מעמדת תצפית 'אובייקטיבית' של אדם מן החוץ הצופה בה ומגדיר את מראֵהַ כ'טוב'. הביטוי הקודם לו, "יְפַת תֹּאַר", נאמר גם הוא מעמדת הצופה אלא שהוא מכיל התייחסות לתוארה, לתווים ולתכונות הבאים לידי ביטוי בהופעתה.
"וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת" – קודם לכן כבר התוודענו אל מרדכי האומן את הדסה, "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם", וכעת שב הכתוב ומתאר את לקיחתו אותה לו לבת. מה פשר התיאור החוזר? צעד ראשון בדרך לתשובה הוא בהבחנה בין שני התיאורים. בראשון בסיס הקשר הוא אומנות, בשני היא נלקחת "לוֹ לְבַת". בראשון מתוארת עמדתו כלפיה "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה", בשני מתוארת פעולת לקיחה "לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי". דומה שהמפתח טמון בחמש המילים המצויות בתווך, בין שני התיאורים, "וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה". מדובר בשני שלבים. תחילה תוארה העמדה הבסיסית, המתבקשת, של מרדכי כאומן. בעקבות זיהויו את ערכה ואת המיוחדות שבה הוא הולך צעד נוסף ולוקח אותה לו לבת.
התמונה העולה מפסוקים אלו היא של שתי דמויות, מרדכי ואסתר כמו לקוחים מעולם אחר, לא מעולם התפקידים שבארמון וגם לא מן ה'כאן והעכשיו' שתואר עד כה במגילה. מרדכי הוא איש המחובר אל זהותו, אל עברו, אל שבטו ואל משפחתו. הפסוקים המתארים את הגלייתו מירושלים נקראים במנגינת 'איכה' והיא כמו מספרת על עולם שאבד, מספרת על מרדכי שאינו משלים עם הימצאותו בגלות.
אסתר מתוארת בשלב זה בצלו של מרדכי, כבת דודו וכמי שנלקחה לו לבת. יופי תוארה אמנם מוזכר אך אישיותה כמו גם עולמה הפנימי אינם מהווים נושא בשלב זה.
