'את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח'

נספח א' לשיעור שביעי -שלוש פעמים ביום אנו מתפללים 'את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח'. על מה אנו מתפללים? למה אנו מייחלים?

'את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח'
שלוש פעמים ביום אנו מתפללים 'את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח'. על מה אנו מתפללים? למה אנו מייחלים? התשובה לשאלה זו נמצאת במידה רבה בפרקי דוד ובמדרשי חז"ל הרבים. בכתיבה זו מוצעת קריאה קשובה בפרשיית דוד וגלית, כמי שמזמנת אותנו אל עבר דרכו הרוחנית של דוד – אל עבר עולמו הפנימי. תובנות אלו עשויות לשמש כמפתחות ללימוד מעמיק של כלל פרקי דוד, מדרשי חז"ל, התפילות ועד המציאות – בדרך לבואו של משיח בן דוד.

חלק א : דוד בעמק האלה
מיוחדת היא המערכה בעמק האלה, בה נכחו שאול ודוד. לראשון היה זה מקום נפילה, כמעט התרסקות, לשני היה זה מקום צמיחה, נסיקה שלא תשוער. האם נס היה לו לדוד? האם היו אלו כישורים אישיים? המקרא אינו מדבר על נס, והנושא איננו כישורים אישיים. במערכה זו, הוסר לרגע הלוט, ולעיני רבים נחשפה הוויית חיים חדשה. עם שלם צפה באירוע, לא בדיוק הבין מה היה כאן, אבל כן הבין שהיה זה משהו אחר.

מאמר זה יתמקד בתהליך העובר על דוד מן הרגעים בהם התייצב מול שאול, נרתם למשימה, ועד להכרעתו את גלית. נבקש להבין מה התרחש בינו לבין שאול, לזהות את דרך קבלת ההחלטות, את "כלי העבודה", ומעבר לכך, את שהתחולל בעולמו הפנימי ברגעים הרי גורל אלו. זיהוי זה ישמש כחלון הצצה אל העמדה הרוחנית שהביא דוד לעולם. בחלקו האחרון של המאמר, נזהה כמה ביטויים שהיו לעמדה זו.
מעט רקע: הימים הם ימי שלטונו של שאול. הפלשתים יוזמים מלחמה, פולשים לתוככי גבול ישראל, וחונים בפאתי עמק האלה. בתגובה, מגייס שאול את הצבא, ונערך כנגדם למלחמה. לפתע, מגיח ענק פלשתי ובפיו הצעה: "לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרךְ מִלְחָמָה הֲלוֹא אָנכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל בְּרוּ-לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי" (שמואל א', י"ז, ח). המערכה תוכרע בעימות בין שניים – נציג מכל עם, ויש גם תנאי: העם המפסיד יאבד ריבונות ויהיה עבד למנצח. שאול נכנע לתכתיב, אך אינו מצליח להעמיד איש כנגד הענק הפלשתי. ארבעים יום הוא עומד חסר אונים, מאבד גובה. ביום הארבעים, כאשר צבאו נמצא על סף קריסה, מגיע דוד אל המחנה.
כמה מילים על כלי הלמידה: הכתיבה המקראית ממעטת בתיאור מחשבות, רצונות או רגשות. חוסר זה הביא רבים להתייחס אליה כאל מצע המזמן קריאות רבות, צורות שונות למלא את החלל. מאמר זה מושתת על הנחת העבודה הבאה: המקרא משתף בנדיבות את הלומד – בהיגיון, במחשבות ובכמוסות הלב של גיבוריו, אלא שהשיתוף הוא סמוי: אותות קלים מצביעים על עולם ומלואו, והררים תלויים בחוט השערה. הרבה מידע נוכח בכל פסוק, אך הוא אינו זמין. הדרך להיחשף אליו היא בתשומת הלב ובקריאה קשובה – שאינה מקבלת דבר כמובן מאליו. הרבה שאלות, לאחריהן – צעידה לאחור והקשבה. שהייה במילים, במשפטים, במבנה, בכתיבה וגם – בשתיקה. כל אלו מזמנים את הלומד למפגש עומק עם הדמויות, עם כמוסות ליבן ועם דרכן הרוחנית.

לקראת מערכה

1. בין שאול לדוד
דוד נחשף לגלית, מבין את גודל השבר בו נתון העם, ובעקבות דבריו לסובבים אותו, הוא מזומן אל המלך:
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה:
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ כִּי נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו (שמואל א' י"ז, לב-לג).
דוד מתנדב לצאת ולהילחם עם הפלשתי. הצעה זו זרה בעיני שאול, והוא דוחה אותה על הסף: "לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה להילחם עמו כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו". דוד אינו מרפה:
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר: וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו: גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת א-להים חַיִּים (שם לד-לו).
במבט ראשון, נראים דבריו כעין 'קורות חיים'. הרגתי אריה, הרגתי דב, ואני מסוגל להילחם בענק הפלשתי. תשובה זו אינה משכנעת את שאול, ודוד נאלץ לשנות את טעמו:
וַיֹּאמֶר דָּוִד ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה… (שם לז).
הפעם הוא תולה את נצחונו בה' אשר הצילו. "ה' אשר הצילנו במערכה ההיא, הוא יצילנו מיד הפלשתי הזה". לשמע טיעון זה נענה שאול, והוא מאשר את המינוי:
… וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֵךְ וַה' יִהְיֶה עִמָּךְ (שם לז).
שלוש מילים הוא מוסיף: 'וה' יהיה עמך', ובהן מובעת עמדתו – ברוח דבריו האחרונים של דוד.
שתי אמירות היו לו לדוד. בראשונה תיאר את יכולותיו, ובשנייה, נוסף גורם חדש – עזרת ה'. איזו מבין השתיים היא המשמעותית? כאמור, בחירת שאול היא מובהקת – בהצעה השנייה. האם כך סבור היה גם דוד? פעמיים מתוארת פנייתו אל שאול, על אף העובדה שלא מתואר מענה בין שתי הפניות: 'ויאמר דוד', הוא פותח, שוטח את עמדתו, אך שאול אינו נענה. ושוב הוא פונה: 'ויאמר דוד', ומציע את עמדתו השנייה. דומה שפנייה חוזרת זו, מקפלת בתוכה את ההתרחשות הבאה: דוד שוטח בפני שאול את עמדתו, מצפה לתגובה, אך הוא אינו נענה. שקט שורר ביניהם. 1 דוד מתעשת, 'קורא את המפה', "ומייצר' אמירה נוספת, חדשה. בראשונה שיקע את עולמו שלו, בשנייה הוא מדבר בשפתו של שאול.

2. בין דוד לבין עצמו
"רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן" – במילים אלו פותח דוד את דבריו. מדוע חשוב היה לו להזכיר את אביו? "וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר, וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו: וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו". דוד מתאר מרדף שהיה לו אחר אריה או אחר דוב שנשאו שה מן העדר. בשלב ראשון הוא אינו פוגע בהם ומסתפק בהכאה ובהצלת השה מפיהם. בתגובה, האריה, או הדוב שזה עתה נשמט הטרף מפיו, קם: "וַיָּקָם עָלַי", ושוב מגיב דוד: "וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו". דוד ממתין לשלב בו האריה או הדוב קם עליו להורגו, ורק אחר כך הוא מכה בו וממיתו. מדוע הוא ממתין? מהו ההיגיון בוויתור על שני עקרונות מלחמה בסיסיים – יוזמה והפתעה? יתירה מכך – שמיטת טרף מפי אריה או מפי דוב היא פעולה שעשויה לעורר את חמתם ולהרע את עמידתו כנגדם. מה הניע אותו לכך?
במבט ראשון נראית התנהלותו כמי שמונעת משיקול מוסרי – 'לא להרוג אריה או דוב אלא אם כן נשקפת סכנה מוחשית לחייו' – ובדומה להלכות "רודף". 2 אבחנה זו היא כמובן קשה. מדוע להעמיד חיים בסכנה, כשעל כף המאזניים מונח ערך חייהם של חיות טרף? הקושי הוא גם בהקשר בו נאמרים הדברים, כאשר הנושא העומד על הפרק הוא שכנוע שאול בדבר יכולתו לנצח את גלית. אכן, הנושא כאן הוא אחר. מול דוד עומד ענק שלא היה דומה לו בכל ישראל בממדיו, והוא, דוד, נער, רועה צאן, לא סמוראי, גם לא לוחם בדובים או באריות. 3 דוד אמנם פונה אל שאול, מנסה לשכנע אותו, אבל מילים אלו אוצרות בתוכן שיח קודם, המתנהל בינו לבין עצמו: 'האם קיים בי כוח לעמוד מול הענק הפלשתי'? ואם כן – 'כיצד אוכל להיוודע אליו?'
מילותיו הראשונות הן: "רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן" – 'האדם העומד מולך, הוא רועה'. כרועה – אני מחויב לאבא, שהפקיד בידי צאן, ואני גם מחויב אל הצאן שחייהן הופקדו בידי. והנה בא אריה או דוב ונשא שה מהעדר. בטרם נמשיך בקריאה – נדמיין: מה הייתה תגובתו של אדם נורמטיבי, שהיה נקלע לאירוע מעין זה? התשובה היא פשוטה. הוא היה נושא רגליו, בורח מן המקום, ומודה לריבונו של עולם על שניצל. כמה רחוק הוא דוד מן האינסטינקט האנושי הפשוט! הוא יוצא למרדף אחרי אריה או אחרי דוב, בכדי להציל מידיהם שה. זוהי מחויבות במידה פלאית. דוד שומט את השה מפי האריה או הדוב, והם קמים עליו להורגו. שאלנו – מדוע הוא אינו הורג אותם בשלב הראשון? התשובה המתבקשת תניח כעת את האצבע על הנושא – החיפוש אחר מעיין הכוח. 'לא הרגתי' – יאמר דוד, מכיוון שאין בי כוח או יכולת להרוג, לא אריה ולא דוב.
'אין לי כוח להרוג', אבל 'יש לי כוח – להציל'. בשלב ראשון הוא עושה את המתבקש: יוצא אחריו, מכה ומציל מפיו. ליזום המשך מתקפה – אין לו כוח. רק לאחר קום האריה עליו להורגו, הוא מתוודע אל כוחותיו, אל מעיין הכוח שיאפשר לו להציל את עצמו ואת השה. ומזווית נוספת: לדוד אין עניין בהריגת אלו, ולטעמנו, בחוסר עניין זה, מקופל במידה רבה סוד כוחו.

3. כי חרף מערכות א-להים חיים
בתחילת הלימוד נראו דברי דוד כעין סיפור 'קורות חיים'. כעת מתבררת כוונתו האחרת. אכן דוד מתאר את יכולותיו, אבל לא זהו ליבו של הסיפור. ליבו הוא התהליך העובר עליו – בינו לבין עצמו, בהיוודעות אל מקור כוחותיו. עובדה זו משתקפת גם מהמשך דבריו: "גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם" – את שני אלו הכיתי, וכעת גורלך עשוי להיות כגורלם. אילו היה זה סיפור של קורות חיים, דבריו היו אמורים להסתיים בשלב זה. דוד לעומת זאת ממשיך, ומניח את האצבע במקום אחר: "כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת א-להים חַיִּים". הפלשתי יהיה כאחד מהם לא בשל יכולותיי האישיות, כי אם בשל התביעה הקיימת בי לעצור את החרפה. איש זה מחרף את מערכות אלוקים חיים, ועובדה זו עומדת להיפסק. 4 בדומה להצלת השה הנרדף, כך המחויבות לכבוד אלוקים שחולל – עשויה להניב בו את כוחה.
כאמור, שאול אינו מגיב לשמע הדברים. 'תחום התדרים' המדובר, הוא אינו שפתו, וגם לא שפתם של רבים מבני דורו. דוד מבין, מתעשת, וחוזר ומציע הצעה העשויה להתקבל: "וַיֹּאמֶר דָּוִד ה’ אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה". 'לא כוחי הוא שהצילני, כי אם ה'. הוא הצילני בעבר, והוא יצילני באירוע זה'. "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֵךְ וַה’ יִהְיֶה עִמָּךְ" (לז). דבריו האחרונים מתיישבים בליבו, והוא נענה בחיוב.

4. שתי עמדות, שני עולמות
מה בין שתי העמדות? בראשונה שואל דוד את עצמו – 'מנין לי הכוח?' והוא מבקש מענה אנושי, חי, שיאפשר לו להתייצב כנגד הפלשתי. בשנייה שאלה זו אינה נשאלת. לא כוחו הוא הנושא, כי אם כוחו של אלוקים, המציל ומושיע. בבסיסה, רואה תפישה זו את האחריות כמי שנתונה בידי אלוקים. האדם נתבע לפעול, אך לא באמת מוטלת עליו חובה להתמודד עם מורכבות המציאות, בוודאי שלא עם רחשי ליבה. אלו מופקדים בידי בורא עולם, אליו הוא יתפלל, ואת בטחונו ישים בו.
כאמור, את תפישת עולמו הציע דוד בפתח דבריו, כמי שמחויב לכללי המציאות, למורכבות ולתוצאות. על נס הוא אינו בונה, ובהתאם לכך, מעסיקה אותו השאלה – 'מאין יבוא כוחי', ו'מהי הדרך להיוודע אליו?' הכנותיו מתמקדות בזיהוי מעיין הכוח שיעמוד לרשותו במהלך ההתמודדות, ואת רכיביו הוא פורט אחד לאחד: נזכר בשליחות שהטיל עליו אביו ובאחריותו לחיי הצאן – כמי שהניבו בו את הכוח להציל חיים. כעת, הוא מזהה את גלית המחרף את מערכות ישראל ואת א-לוהיו, והוא שם עצמו כשליח להם. בניגוד לתפישה הרואה את אלוקים כמי שנתון מעל לעולם, וכמי שמושיע אדם חסר ותלוי, מנקודת מבטו של דוד אלוקים נוכח בעולמו ובחייו, והם נטענים כעת במעיין האינסוף. 5

ובמערכה

1. בעמדת המתנה
האם בעת דברו עם שאול, ידע דוד באיזו דרך יכריע את גלית? דוד לובש מדים הניתנים לו על ידי שאול, מנסה ללכת איתם, ומוצא שאינם מתאימים – "כִּי לא נִסִּיתִי". בשלב שני הוא נוטל ארבעה כלי רועים לידיו – מקל, חלוקי אבנים, ילקוט וקלע, ועדיין אינו יודע באיזה מהם ישתמש. ובמה תלוי הדבר? את המפתחות הוא מפקיד בידי גלית. תחילה הוא ממתין, מקשיב לדיבורו, מזהה את תנועותיו, ורק לאחר שגלית יוצא להתקפה הוא מגיב. ובכתובים – מתואר הפלשתי ההולך וקרב אל דוד, מבחין בנער העומד מולו ופותח בדיבור:
וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה: וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת … וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד לְכָה אֵלַי וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה (שם מג-מד).
בזוי הוא בעיניו הנער יפה המראה הניצב מולו. גלית גם כועס על הצטיידותו במקל: 'הכלב אנוכי'? והוא מצהיר באופן ברור מה עומד להיות גורלו.
ובמה עסוק דוד באותה העת? לפני הקריאה בפסוקים, נדמיין את האירוע: עומד נער, כשמולו, במרחק דיבור – ענק פלשתי, מצויד במיטב כלי המלחמה. קרוב ממנו – נושא הצינה, מאחריו – עם שלם והמלך שאול בראשו, המלווים אותו במבט, בצפייה. מן העבר השני – צבא הפלשתים, העוצר גם הוא את נשימתו נוכח הדרמה המתרחשת ברגעים אלו. התשובה מתבקשת: חיפוש נקודות תורפה, חשיבה, תכנון.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה’ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ: הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה’ בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ א-להים לְיִשְׂרָאֵל: וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה’ כִּי לַה’ הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ (שם מה-מז).
תיאור זה הוא מפתיע. שאלנו: במה עסוק דוד באותה העת? כעת מתברר שהוא הקשיב לנאום גלית. דוד שומע את דבריו, מזהה את הנחות היסוד הסמויות, וכעת הוא משיב לו – 'דבר דבור על אופניו'.
גלית טען: "הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת"? ודוד משיב לו: "אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן" – חושב לנצח אותי בכלי מלחמה, אבל אני, לא בכוח המקל בא אליך. כוחי הוא בשליחותי, כמי שבא בשם ה' צבאות, אלה-י מערכות ישראל. את אלוקים זה אתה חרפת, וכעת תשלם על כך את המחיר. גלית התרברב: "לְכָה אֵלַי וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה", ודוד משיבו: "הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה’ בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ". בדבריו האחרונים הוא מדבר על 'פגר מחנה פלשתים', ובכך מתנער מן המחויבות לתנאי הפלשתי.
2. דרך ההקשבה
שיאה של ההקשבה הוא בתיאור הבא: "וְהָיָה כִּי קָם הַפְּלִשְׁתִּי וַיֵּלֶךְ וַיִּקְרַב לִקְרַאת דָּוִד וַיְמַהֵר דָּוִד וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי". בניגוד להגיון הצבאי הרואה ביוזמה ובהתקפה את היתרון, דוד ממתין לרגע בו יקום גלית לקראת הכרעה. קשה שלא לזהות קשר מובהק בין התנהלות זו לבין התנהלותו מול האריה והדוב: "וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו". גבורת דוד היא אינה בפעולה היזומה, כי אם בתגובה. 6 הוא מתבונן במהלכי גלית, מקשיב לנאומו, ממתין להתקרבותו, ורק לאחר כל אלו רץ, שולח ידו אל הכלי נוטל את האבן והורגו. הקשבה זו היא במידה רבה לבו של האירוע, והיא מעמידה על כף המאזניים את השאלה – היאך יוכרע העימות? מנקודת מבטו של גלית הנושא הוא ההתגוששות – כוח מול כוח, יכולות מול יכולות. דוד לעומת זאת, מסיט את אור הזרקורים מממדי גלית ומכלי המלחמה, וממקד את המבט במגרש המוסר ובעולם הרוח.
כצעד ראשון הוא מפנה מקום, מאפשר לגלית לצעוד לעברו ולומר את דברו. גלית נואם, מחרף, ועושה ככל העולה על רוחו. חלק דוד בשלב זה הוא בהקשבה. הוא ממתין בסבלנות, מקשיב לגלית, וקורא בשם אחר לאירוע. שם הסיפור הוא – "אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ". חרפת את הצבא, חרפת את א-להי ישראל השוכן בקרב מערכות ישראל, ועל כך תשלם את המחיר. ומי הוא שיתבע אותך על כך? – אני. ומהיכן הוא כוחי? בניגוד אליך, אני לא באתי לכאן להתגוששות: "אָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה’ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ". מולך אמנם עומד נער עם מקל, אבל המלחמה שלך היא אינה נגדו. 7 נער זה הוא שליח למערכות ישראל – הצבא, והוא שליח לאלה-י מערכות ישראל אשר חרפת. הם אלו שיעמדו מולך כעת, וכנגדם תאלץ להתמודד. במילים אלו מזמין דוד את גלית אל הסיפור האמתי המתחולל כאן. מסיר את הלוט ומראה את פניה של המציאות – הפשוטים והנוקבים גם יחד.
דרך הקשבה זו היא תכונת יסוד של דוד. דוד מקשיב לאנשים, מרגיש את דופק המציאות, ופועל בהתאם. הביטוי לכך הוא בכלל פרקי דוד. בפרק הקרוב, נלך צעד לאחור, ונבקש להבין מהי תפישת העולם עליה מושתתת הקשבה זו. כצעד ראשון, נעמיד את תפישת המנהיגות של שאול ושל דוד – זו לעומת זו.

חלק ב : דרכו של דוד
'שהמלכות אין לה מעצמה דבר'
שאול נבחר למלך על בסיס צדקותו ומעלותיו האישיות. כך בפסוקי ההיכרות עמו: "וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם" (ט, ב), וכך במעמד ההמלכה: "ויִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם הַרְֹאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ ה’ כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם וַיָּרִעוּ כָל הָעָם וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ" (י, כג-כד). בהתאם, מנהיגותו הושתתה במידה רבה על הדוגמא האישית שהייתה לו. 8 אין צורך לומר עד כמה מעלות המנהיג הן הכרחיות, ופשוט הדבר שבהעדרן לא יוכל להוביל עם. השאלה היא מהו משקלן, ומהו נפח העיסוק בהן. 9 בדרכו של שאול הן היוו נושא מרכזי. הן שגרמו לעלייתו, ובמידה רבה הן שגרמו לו לבסוף לאבד את המלכות. 10
דוד, השתית את מנהיגותו על בסיס אחר. לא מעלותיו האישיות היוו נושא, כי אם המונהגים. לא שלימות פעולותיו, כי אם התהליכים שהוא חולל בעם ובממלכה. 11 כשאול, גם הוא היה עניו, אלא שבניגוד לענווה המהווה צלע בשלמות האישית, בדרכו של דוד היא היוותה נקודת מוצא המעמידה יחס אחר לכלל המציאות הסובבת אותו. ובלשון הזוהר: "לדוד מלכא דלא הוה ליה מגרמיה כלום" (זוהר בראשית תולדות ק"מ, ע"א). 12 משפט זה מתאר את ייחודו של דוד כמי שאין לו מעצמו כלום. דוד אינו מתמקד בעצמו, אלא קשוב למציאות ולתנועות החיים סביבו, מאפשר להן להתקיים, ומכוון אותן אל מקומן הטוב.
ביטוי נאה לעמדה רוחנית זו הוא בדימויו של המלך ל'מנצח' על מקהלה. פרקים רבים בספר תהלים פותחים במילים "למנצח מזמור לדוד". המנצח הוא מנהיגה של חבורת שרים ומנגנים, וכמנהיג נתבעים ממנו כישורים מתאימים: הוא נתבע להכיר את מרכיביה השונים של המקהלה, את כישוריהם, ויחד עמם להביא יצירה חדשה לעולם. מנצח טוב אינו בהכרח גם נגן טוב, שהרי הנושא הוא אינו כישוריו האישיים, כי אם המקהלה, והיצירה שהיא מביאה לעולם. בהתאמה, המלך הוא מעין מנצח, והעם הם השרים והמנגנים. בהקשבתו אליהם, בהבנת היתרון של כל אחד ואחד, הוא מאפשר לו ביטוי, ובמובן הרחב, מתממש ייעודו של העם. 13
עמדה רוחנית זו עוברת כחוט השני בדרך חייו של דוד, ובפרקים הבאים נצפה לעברה בשלושה הקשרים: בהקשר לבריחתו מפני שאול, באהבה והאמון להם זכה – מבית ומבחוץ, ובמערכת היחסים שהייתה לו עם עמים שכנים.
1. דוד הבורח מפני שאול
אות הפתיחה לתקופה זו היא שירת הנשים: 'הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו' – בעקבותיה נרקמת העויינות בנפש שאול (שמואל א', י"ח, ט'). בתחילה היא נסתרת במידת מה (שם, שם, י"ז – כ"ט), מאוחר יותר הוא משתף בה את עבדיו (שם, י"ט, א), ולבסוף היא גלויה לכל (שמואל א כ"ג, ח). בכל אלו – תגובת דוד היא מדודה ומדויקת. עיקרון יסוד בו הוא דבק: שאול הוא משיח ה', המלכות היא ערך מקודש, ואת מנהיגותו הוא לא יבנה על חורבות בית שאול. תחת כותרת זו הוא נאמן לשאול, מקשיב ומזהה את העמדה בה הוא נתון, ואף מושיט לו יד, מנסה לחלץ אותו מן המבוך בו הוא נתון. במאמץ רב הוא מנסה לקיים את הקשר עמו, ולא לשבור את הכלים.
ביטוי נאה לכך במפגש האחרון שהיה ביניהם: שאול מלווה בשלושת אלפים איש, בא למדבר זיף בכוונה להרוג את דוד. דוד ואבישי קרבים אל מחנה שאול, ומתברר להם שהמלך ואנשיו נרדמו. אבישי מפציר בדוד לאפשר לו לפגוע בשאול שהרי סגרו ה' ביד דוד (שמואל א' כ"ו, ח). בקשתו נדחית על הסף בטענה: "מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ ה’ וְנִקָּה" (שם ט). למעשה דוד בא אל תוך המחנה, ולוקח את חנית שאול ואת צפחת המים אשר מראשותיו. לאחר שמתרחק מהם, הוא פונה אל אבנר שר הצבא: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אַבְנֵר הֲלוֹא אִישׁ אַתָּה וּמִי כָמוֹךָ בְּיִשְׂרָאֵל וְלָמָּה לֹא שָׁמַרְתָּ אֶל אֲדֹנֶיךָ הַמֶּלֶךְ כִּי בָא אַחַד הָעָם לְהַשְׁחִית אֶת הַמֶּלֶךְ אֲדֹנֶיךָ" (שם טו). באופן פלאי, הנושא המעסיק את דוד הוא חוסר הכבוד של אבנר ואנשיו הנרדמים למלך ישראל. בשלב שני הוא פונה אל שאול, וגם כעת – מעסיק אותו כבודו המחולל של המלך הרודף אחריו. בדבריו הוא תובע ומכבד כאחד, רגיש למצבו של שאול, אך אינו מקל ראש ביחס להתנהגותו. ביטוי מופלא לאמון שמעוררים דבריו, משתקף בתגובת שאול: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד בָּרוּךְ אַתָּה בְּנִי דָוִד גַּם עָשֹה תַעֲשֶׂה וְגַם יָכֹל" (שם כה). שאול, במעמד העם ואנשי הצבא, מכנה את דוד 'בני', מתעלה מעל למצבו ואף מברך אותו בברכת הדרך.
2. אהבה לדוד
דוד הוא אדם שיותר מכל אדם במקרא מסופרת האהבה אליו. שאול אוהב את דוד: "וַיָּבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים" (טז, כא); יהונתן אוהב את דוד: "וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל שָׁאוּל וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ" (יח, א); ובתיאור נוסף: "וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ" (כ, יז); כל ישראל אוהבים את דוד: "וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד כִּי הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם" (י"ח, טז); עבדי שאול אוהבים את דוד: "וַיְצַו שָׁאוּל אֶת עֲבָדָו {עֲבָדָיו} דַּבְּרוּ אֶל דָּוִד בַּלָּט לֵאמֹר הִנֵּה חָפֵץ בְּךָ הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו אֲהֵבוּךָ וְעַתָּה הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ" (י"ח כב; עוד ראה י"ח, ה); אהבת אישה לאיש יחידה במקרא היא אהבת מיכל לדוד: "וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֶת דָּוִד וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו" (י"ח, כ); "וַיַּרְא שָׁאוּל וַיֵּדַע כִּי ה' עִם דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ " (יח, כח).
דוד אהוב על ידי הרבה מאד מעגלים של אנשים. מה מקופל בתכונה זו? בניגוד להערצה, המתייחסת אל אדם הנמצא 'שם', רחוק ממקומו של המעריץ, האהבה מתקיימת במקום הקשר והקרבה. וביחס למלך, היא מעידה על המקום שהוא נותן לסובבים אותו. דוד מקשיב למאוויי לב האנשים, מצמיח אותם, ובהתאם מתעוררת אהבתם אליו.
ביטוי מעניין לאמון שרכש לו העם, עולה מדבריהם אליו במעמד ההמלכה בחברון: "וַיָּבֹאוּ כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל דָּוִד חֶבְרוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר הִנְנוּ עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ: גַּם אֶתְמוֹל גַּם שִׁלְשׁוֹם בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ אַתָּה הָיִיתָה הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל… וַיָּבֹאוּ כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ חֶבְרוֹנָה וַיִּכְרֹת לָהֶם הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן לִפְנֵי ה’ וַיִּמְשְׁחוּ אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב' ה', א-ג).
דוד מעורר אמון המביא את כל שבטי ישראל ואת כל זקני ישראל, לראות בו את עצמם ואת בשרם. 14
3. דיבור עם אומות העולם
גדול הוא היקף מלחמות דוד ממלחמות שאול. בשונה משאול, אין מלחמה אחת של דוד דומה לחברתה. 15 את מואב הוא מודד בחבל, באדום הוא מעמיד נציבים, את גת הפלשתית הוא מכה, ומול צידון הוא מכונן מערכת יחסים של אמון ושיתוף פעולה. השונות מעידה על קשר חי שהיה נוכח בכל אחד מן הערוצים. ככלל – ניתן לזהות מוטיב מוסרי העומד בבסיס המלחמות. כך בדיבורו אל גלית – בו הוא תובע אותו על חירופו את מערכות ישראל (שמואל י"ז, מה), וכך במלחמתו עם הדדעזר מלך צובה, העושה דרכו בכיבושיו אל נהר פרת, ודוד עוצר אותו מתוקפנותו. 16 טענתנו היא שהדיאלוג המוסרי מהווה בריח תיכון שעליו הושתתו כלל מלחמות דוד. 17
עמדה זו הייתה ידועה לעמים עמהם נלחם, והיא הפכה את המלחמות לסוג של תקשורת, במהלכה העמיד רף מוסרי ועל בסיסו התנהל דיאלוג. ההשלכות לעמדה זו היו רבות, וביניהן היתכנות לתופעה שניתן לכנותה כ'פלא'. בכמה מן המלחמות, בתום שלב הלחימה, נוצרים יחסי אמון וקשר בין דוד לבין המלכים. דוגמא: דוד נלחם ביבוסי, כובש את ירושלים והופכה לעיר בירה. לימים, כאשר הוא נקלע לצרה – בפרוץ מגיפה גדולה, הוא פונה אל ארונה, מלך יבוס היושב בירושלים, ומבקש ממנו לקנות את הגורן. שלא במפתיע, מלך יבוס נענה, מעניק לדוד יותר מכפי שביקש, והוא גם מברכו: "וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ ה' אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ". תגובה זו היא קצה חוט המעיד על אמון ששרר בין שני המלכים היושבים זה לצד זה בירושלים; ביטוי ייחודי לאמון מלכים זרים בדוד, עולה מיחסו של חירם מלך צור אליו. עם איחוד הממלכה בירושלים, חירם מלך צור יוזם ובונה את בית המלך לדוד: "וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צֹר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד וַעֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר וַיִּבְנוּ בַיִת לְדָוִד" (שמואל ב ה', יא). צעד זה הוא חריג בהתנהגות בין עמים, והוא מביא את דוד לראות בו אישור א-להי לממלכתו. 18 קשר האמון נמשך בין המלכים גם בתקופת שלמה, והוא מתואר במילים: "כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל הַיָּמִים" (מלכים א' ה', טו).
סוף דבר
הופעת דוד על במת ההיסטוריה היא הרבה מעבר למופע פרסונאלי של איש מעלה. דוד מזמין את בני דורו ואת הדורות הבאים אחריו אל מחוזות חדשים בעולם הרוח, בחדשו מערכת שלימה של מושגים. בלימוד, ביקשנו להיוודע במעט אל דרכו ואל רוחו. העיון נפתח בהתבוננות בתהליך העובר עליו החל מן הרגעים בהם התייצב מול שאול, ועד להכרעתו את גלית. התוודענו אל מידת ההקשבה שהייתה לו, והיא התבררה כתכונת יסוד המייחדת במידה רבה את דרך חייו. 'את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח', מתפלל איש מישראל בכל יום, ומייחל לשובה של הרוח ההיא. במובן זה, יותר משמשמשים פרקי דוד כסיפור על עברו של העם, הם מספרים את סיפור העתיד והתקווה של העם ושל האנושות כולה.