שיעור 2 – שנים רבות אני שומע את המגילה יחד עם כל בית ישראל בערב פורים ובבוקרו. אהבתיה מאז ומעולם, יחד עם זאת כשהייתי שואל את עצמי – אלו משפטים מן המגילה 'פועמים' בליבי, משמשים לי כתובנות חיים, יכולתי לדבר על בודדים כמו – "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן" או – "וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת", וכדוגמתם שלושה או ארבעה נוספים.
השנה גמרתי אומר להיחלץ מעמדה זו, ללומדה ביני לבין עצמי, אך לא פחות מכך ללומדה בצוותא, בחבורה. המימוש היה בחבורת פרחי הוראה במכללת ליפשיץ, במקביל – בחבורת לימוד יקרה במדרשת עין פרת, וגם – בשתי פגישות איכות במשכן האומנים בהרצליה. לכל אלו חלק במה שנרשם כאן. בתום כל יחידת לימוד, הייתי שב אל ביתי, רושם דברים ששמעתי, דברים שהובנו לי כתוצאה מן המפגש עם תלמידים – עם אנשים. השוני ביניהם גם הוא תרם עד מאד. תלמידי ישיבות הסדר, קבוצה מעורבת – דתיים וחילוניים, אמנים ואמניות. אלו ואלו חברו כאן, ללא תיאום ביניהם, העשירו והעמיקו את התובנות.
כעת, אני יושב, ושואל את עצמי על משפטים ה'פועמים' בליבי, ומוצא את עצמי שוגה באהבתה עד מאד, דופק ליבי פועם בחוזקה, נפגש שוב ושוב בתובנות חיים, ובעיקר – מסוקרן.
הרבה פתחים ייפתחו בלימוד זה, יחד עם זאת – רב הפרוץ על העומד.
קובץ זה הוא טיוטא, לא ממש מוגהת ורחוקה מן הגימור. בקובץ – מעין פתיחה לספר אשר יצא לאור בע"ה לקראת פורים תשע"א. בפרסומו המוקדם אני מבקש לשתף את הקורא, וגם להזמינו – להעיר דבר, להשלים במקומות בהם חיסרתי.
כתובתי: kleinsh@012.net.il
בכתיבה אתנסח בלשון רבים. לא כמסיר אחריות על תוכן הדברים, אלא כביטוי נאמן לתהליך הלמידה שבו נוכחים רבים – בין אם בממשות, ובין אם בתודעתי – כמשוחח עמם, מביא לידי ביטוי את עולמם.
